נגעים, פרק יג, משנה א. הפרק נפתח במשנה שהיא בעיקרה מערכת מיון. כל מה שנלמד עד כה בענייני נגעי בתים, הצרעת הנראית בכותלי הבית שבארץ ישראל, מסודר כאן ברשימה קבועה של תוצאות, כדי שאפשר יהיה להקיף את כל הנושא בבת אחת.
"עֲשָׂרָה בָתִּים הֵן": המשנה מונה עשרה בתים. נגעי בתים יכולים להתפתח בעשר דרכים שונות, ולכל דרך יש דין משלה. לפני שנעבור עליהן אחת אחת, הנה סדר הפעולות שיחזור ויופיע לאורך כל הרשימה. כשנגע שבכותל מחייב טיפול, מורה הכהן לחלוץ את האבן המנוגעת מן הכותל (חולץ), לקצות ולגרד את הטיח שסביבה (קוצה), להכניס אבן חדשה במקומה, ולטוח את המקום בטיח חדש (טח). לאחר מכן ממתין הבית שבוע נוסף.
בתים ראשון ושני: סוף השבוע הראשון
הכהן בא בתחילה וראה שינוי צבע פסול, אדמדם או ירקרק. בסוף השבוע הראשון הוא חוזר ומוצא אחת משתי תוצאות טובות. "הַכֵּהֶה בָּרִאשׁוֹן", המראה כהה ואיבד מעוצמתו: זהו הבית הראשון. או "הַהוֹלֵךְ לוֹ", הנגע נעלם לגמרי: זהו הבית השני. בשני המקרים "קוֹלְפוֹ וְטָהוֹר": קולף את אותו מקום שבכותל, והבית טהור. שוב אין דורשים ממנו דבר.
בתים שלישי ורביעי: סוף השבוע השני
אותן שתי אפשרויות עצמן יכולות להתרחש גם שבוע לאחר מכן. "הַכֵּהֶה בַּשֵּׁנִי", המראה כהה עד שחזר הכהן בסוף השבוע השני, וזהו הבית השלישי. "הַהוֹלֵךְ לוֹ", הנגע נעלם כליל, וזהו הבית הרביעי. גם כאן קולפים את פני אותו מקום, אבל מאחר שהנגע החזיק מעמד שני שבועות שלמים, יש להביא עכשיו את הטהרה בפועל: "קוֹלְפוֹ וְטוֹעֵן צִפֳּרִים", הבית טעון עבודת הציפורים.
עבודת הציפורים
התורה מפרטת עבודה זו בויקרא פרק יד, החל מפסוק מט, לקראת סופה של פרשת מצורע. "וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת": לטהרת הבית מביאים "שְׁתֵּי צִפֳּרִים", זוג ציפורים, "וְעֵץ אֶרֶז", "וּשְׁנִי תוֹלַעַת", צמר צבוע בצבע אדום, "וְאֵזֹב", צמח הגדל נמוך סמוך לקרקע. אחת הציפורים נשחטת: "וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים", לתוך כלי חרס שכבר יש בו מים חיים, מי מעיין הנובעים ממקורם. ואחר כך "וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז", "וְאֶת הָאֵזֹב", "וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת", "וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה", הציפור שנותרה בחיים, "וְטָבַל אֹתָם", טובל את כולם "בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים". "וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים": שבע הזאות אל עבר הבית. הפסוק מסכם את החיטוי, "וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת": הבית מתחטא בדם, במים החיים, בציפור החיה, בעץ ארז (הבא מאילן גבוה), באזוב (צמח שפל הסמוך לארץ) ובחוט השני. ולבסוף "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה", משלחים את הציפור שנשארה "אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", "וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר": מתכפר לבית על העבירה שגרמה לצרעת לבוא עליו, והבית טהור. זוהי עבודת הציפורים שמשנתנו חוזרת ומזכירה.
בתים חמישי ושישי: פשיון בשבוע הראשון
"הַפּוֹשֶׂה בָּרִאשׁוֹן" פותח את הזוג הבא. אם פשה הנגע בסוף השבוע הראשון, נוקט הכהן בסדר שנלמד בפרק הקודם: "חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח", חולצים את האבן, מגרדים את הטיח שסביבה, מכניסים אבן אחרת במקומה (שלב שהמשנה סומכת עליו כמובן מאליו) וטחים את המקום, "וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ", ונותנים לבית שבוע נוסף. שתי תוצאות אפשריות. "חָזַר, יִנָּתֵץ": אם חזר הנגע, הבית נותץ, וזהו הבית החמישי. "לֹא חָזַר, טוֹעֵן צִפֳּרִים": אם לא חזר, הבית טעון עבודת הציפורים שקראנו בתורה, וזהו הבית השישי.
בתים שביעי ושמיני: עמד ואחר כך פשה
"עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַּשֵּׁנִי": במשך השבוע הראשון עמד הנגע בעיניו, ובסוף השבוע השני פשה. שוב התגובה היא "חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח": חולצים את האבן המנוגעת, מקצים את הטיח שסביבה, מכניסים אבן חדשה וטחים עליה, "וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ", ונותנים שבוע נוסף. שימו לב היכן אנו עומדים: בסופו של שבוע שלישי.
הדבר ראוי לתשומת לב. כמעט כל סוגי טומאת צרעת אינם עוברים שני שבועות. באדם, המקרה היחיד שהולך לכיוון ההפוך הוא מכווה או שחין שנולדה בהם בהרת, ואלה נחלטים בשבוע אחד בלבד. כל השאר, ובכללם נגעי בגדים, יכולים להימשך שני שבועות. רק נגעי בתים, כפי שכבר ציינה המסכת קודם לכן, יכולים להגיע לשבוע שלישי, וזהו בדיוק המקרה שלפנינו: עמד בשבוע הראשון, פשה בשבוע השני, ולכן חלצו את האבן, גירדו את הכותל, הכניסו אבן אחרת וטחו, ונתנו שבוע נוסף.
בסוף אותו שבוע שלישי: "חָזַר, יִנָּתֵץ", אם חזר הנגע, הבית נותץ, וזהו הבית השביעי. "לֹא חָזַר, טוֹעֵן צִפֳּרִים", אם לא חזר, הבית מיטהר בציפורים, וזהו הבית השמיני.
בתים תשיעי ועשירי: עמד בשני השבועות
"עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה": הנגע לא כהה ולא פשה, אלא פשוט עמד במראהו בשבוע הראשון ושוב בשבוע השני. עמידה בשבוע אחד בלבד מזכה את הבית בשבוע נוסף של המתנה; עמידה בשבוע שני נידונה כפשיון. ולכן שוב "חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ": חולצים את האבן, מגרדים את המקום, מכניסים אבן חדשה, טחים, ונותנים שבוע נוסף, וגם מקרה זה מגיע אפוא לשבוע שלישי.
"חָזַר, יִנָּתֵץ", אם חזר הנגע בסוף אותו שבוע, הבית נותץ, וזהו הבית התשיעי. "לֹא חָזַר, טוֹעֵן צִפֳּרִים", אם לא חזר, הבית מיטהר בעבודת הציפורים, עם עץ הארז, האזוב ושני התולעת, וזהו הבית העשירי.
סיכום העשרה
- כהה בסוף השבוע הראשון: קולף את המקום, והבית טהור.
- הלך לו בסוף השבוע הראשון: קולף את המקום, והבית טהור.
- כהה בסוף השבוע השני: קולף את המקום, וטעון ציפורים.
- הלך לו בסוף השבוע השני: קולף את המקום, וטעון ציפורים.
- פשה בסוף השבוע הראשון, ולאחר הטיפול חזר: נתיצה.
- פשה בסוף השבוע הראשון, ולאחר הטיפול לא חזר: ציפורים.
- עמד בשבוע הראשון, פשה בשני, ולאחר הטיפול חזר: נתיצה.
- עמד בשבוע הראשון, פשה בשני, ולאחר הטיפול לא חזר: ציפורים.
- עמד בשני השבועות, ולאחר הטיפול חזר: נתיצה.
- עמד בשני השבועות, ולאחר הטיפול לא חזר: ציפורים.
אם חזר ונראה בו נגע
המשנה מסיימת בשני דינים החלים על כל המקרים שברשימה שסופם ציפורים. "אִם עַד שֶׁלֹּא טִהֵר בַּצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ": אם כבר פסק הכהן שהבית טעון ציפורים בלבד, אך לפני שנעשתה העבודה נראה בו הנגע שוב, הבית נותץ. בכל מקום שנתחייב בציפורים וחזרה הצרעת קודם שהובאו, הדין משתנה לנתיצה.
"וְאִם מִשֶּׁטִּהֵר בַּצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, יֵרָאֶה בַתְּחִלָּה": אבל אם כבר נעשתה עבודת הציפורים והבית נטהר בה, ורק אחר כך נראה בו נגע, אין רואים בו נגע חוזר כלל. הוא נחשב מקרה חדש לגמרי, ונראה מתחילתו, וכל התהליך, על עשר אפשרויותיו, מתחיל מן ההתחלה.