נגעים, פרק י"ב, משנה ב. משנה זו פותחת את הדיון בנגעי בתים, הצרעת הבאה על הבתים, נושא שממלא את הפרק הזה ואת הפרק שאחריו. לפני שהמשנה תלמד אותנו כיצד רואים נגע כזה ומה עושים בו, עליה לקבוע קודם אילו בתים ראויים לכך מעיקרא: מי צריך להיות בעליהם, היכן הם צריכים לעמוד, כמה כתלים יהיו להם, ועל מה הם צריכים להישען.
הערה שנשארה לנו מן הפרק הקודם
במשניות הגדולות, מהדורות יכין ובועז וכיוצא בהן, נדפס בסוף כל פרק חלק הנקרא "הלכות קצובות", המונה את ההלכות הקבועות העולות מן המשניות אחת אחת. כדאי לחזור לרגע אל מה שנאמר שם על המשנה האחרונה של הפרק הקודם, שלימדה "בגד המוסגר שנתערב באחרים, כולן טהורין", שבגד מוסגר שנתערב בבגדים אחרים, כולם טהורים.
ה"הלכות קצובות" מדגישות שם נקודה שמשנה את הבנת הדין: כן הוא אף חד בחד, אפילו בגד מוסגר אחד כנגד בגד טהור אחד. אין זה איפוא ענין של ביטול הטמא ברוב כלל, אלא הטעם אחר: בגד שהושם בהסגר אינו מוחזק בטומאה. אמת, אנו נוהגים בבגד שבהסגר כטמא עד כדי כך שיכול לצאת ממנו פסיון, התפשטות, ופסיון אינו יוצא אלא מן הטומאה. ואף על פי כן, מעמד ההסגר לעולם אינו קבוע ומוכרע, ועדיין הוא יכול להשתנות לכאן ולכאן. לפיכך במקום ספק אין כאן חזקת טומאה להישען עליה, ואף חד בחד הבגדים טהורים, מידי דלא הוחזק לטומאה עדיין. ונזכיר את המקרה: הנגע שבבגד נצבע ונטשטש, עד שנראה הבגד בדיוק כחברו ולא היה אפשר להבחין ביניהם.
אותו חלק ממשיך אל ההלכה השניה של המשנה. בגד שבהסגר שנחתך לחתיכות קטנות, ולא נשתייר בשום אחת מהן השיעור של שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, בטלה הטומאה. ואם חזרו וחיברו את אותן חתיכות, ונשתלבו חוטיהן זה בזה ונדבקו כדרך שכובשים את הלבד, עד שהבד שנוצר חזר להיות ראוי לקבל טומאה מכאן ולהבא: אף על פי כן אין הטומאה הראשונה חוזרת וניעורה. "נתבטל מהם טומאה דמעיקרא": מאותו רגע שלא היה בחתיכות כשיעור, נשמטה מהן טומאתן הראשונה, ואין בחיבורן מחדש כוח להחזירה.
כל הבתים מיטמאין, חוץ משל גוי
המשנה פותחת: "כל הבתים מיטמאין בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים", כל הבתים מיטמאין בנגעים חוץ מבית של גוי. "הלוקח בתים מעובדי כוכבים ייראו כתחילה", הקונה בתים מגוי, רואים אותם כאילו הדבר מתחיל עכשיו: הכהן בא ורואה את הנגע כראייה ראשונה.
הרב מעיר בפתח דבריו שהנושא שלנו הוא דווקא בתים שבארץ ישראל, שהפסוק אומר "בבית ארץ אחוזתכם", בית בארץ אחוזתכם. רק בית שבארץ ישראל בכלל נגעי בתים. ומאותה מילה עצמה נלמד מיעוט הגוי: אחוזתכם מיטמאה בנגעים, ואין אחוזתו של עכו"ם מיטמאה בנגעים, ואפילו היא עומדת בארץ ישראל. וגזירת הכתוב היא.
מוסיף הרב שכשם שאין אחוזתם מיטמאה בנגעים, כך אין בגדיהם וגופם מיטמאין בנגעים. כלומר, ההלכות שלמדנו כבר, שאין גופו של גוי מיטמא בנגעים ואין בגדו מיטמא בנגעים, כולן יוצאות מאותו פסוק עצמו שנאמר בבתים, מן המילה אחוזתכם.
מפני מה בית שנקנה שונה מגופו של גר
אלא שאין הגוף והממון שווים. צייר לעצמך גוי שהיתה בהרת בעורו ואחר כך התגייר: אותה בהרת לא תישא לעולם טומאת בשר, כל זמן שלא נשתנה מראיתה. הטעם, שבשעה שישבה על בשרו של גוי לא היה עליה שם נגע כלל; מבחינת ההלכה היתה "בהרת טהורה", שמעמדה עצמו מעמד של טהרה, ואינה מטמאה כלום. ואף שאמרו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", כבר נקבע לאותה בהרת מעמד של טהרה בפני עצמה, ומעמד זה נשאר עליה משנכנס לכלל ישראל.
בית ובגד אינם דומים לזה. שם לא קנה הנגע לעולם מעמד של טהרה. לא נאמר על מראיתו שהוא טהור, אלא הרשות בלבד, העובדה שהחפץ עמד בבעלותו של גוי, היא שהרחיקה ממנו את הלכות נגעים. משעברה הבעלות לישראל, נסתלק אותו מעכב יחיד, ומעתה יכול המראה לתפוס כנגע.
כאן כותב הרב, "והימים שהיה בהם הנגע כל זמן שהיה ביד עובד כוכבים אינם עולים מן החשבון": הימים שעמד בהם הנגע על הבית בזמן שהבית היה של הגוי אינם נמנים לחשבון. על השורה המקבילה שלמעלה בנגעי בגדים כבר הקשה התוספות יום טוב, איזה חשבון יש כאן. אין בית ואין בגד מתחילים למנות ימים מעצמם; כל התהליך תלוי בכהן. עליו לבוא ולראות את הבית או את הבגד, והימים מתחילים להימנות רק לאחר שהסגירו, ולפני ראייתו אין כאן מנין כלל. ולבירור הענין מפנה התוספות יום טוב לדיונו הארוך בשאלה זו בפרק שלפני כן, אצל נגעי בגדים. ובין כך ובין כך, ההלכה למעשה היא "ייראו כתחילה": הכהן רואה עכשיו ופוסק הסגר או החלט לפי מה שעיניו רואות.
ארבעה כתלים, לא פחות ולא יותר
המשנה עוברת לבתים הנפסלים מחמת צורתם עצמה: "בית עגול", בית שנבנה בעיגול ואין לו זווית כלל, ו"בית טריגון", בית העשוי בשלוש זוויות.
הרב מבאר את הכלל: כל בית שאין לו ארבע זוויות בדיוק, בין פחות בין יותר, אינו מיטמא בנגעי בתים. והמקור מלשון הפרשה, שנאמרה בה המילה "קירות" שתי פעמים. "קירות" בלשון רבים אינו פחות משניים, ונאמר הדבר פעמיים, הרי ארבעה קירות. נמצא שבית צריך ארבעה כתלים, לא שלושה ולא חמישה. ולכן כותב הרב על "טריגון" שהוא הדין בבית של שתי זוויות או של חמש.
בית צריך שיהיה מחובר לקרקע
עוד מוסיפה המשנה פסול נפרד: "בית הבנוי בספינה", "או באסכריא". שהפסוק אומר "בבית ארץ אחוזתכם", בית של ארץ, ללמד שאנו צריכים בית המחובר לקרקע, וכל זמן שאינו מחובר לארץ אינו מיטמא בנגעים.
בביאור המילה "אסכריא" מציע הרב שהיא תורן של ספינה. ואפשר לצייר תא קטן הקבוע בראש תורן גבוה, שבו עומד הצופה. אמנם התוספות יום טוב מביא את רש"י, המפרש את המילה כתיאור הספינה עצמה: ספינה גדולה מאוד שיש בה תורן, ובתוכה חדרים של ארבע זוויות, והספינה נקראת על שם התורן שבה, "כלומר בספינה גדולה שיש בה אסכריא, וקרא לו הכי על שם אסכריא שבה". המילה עצמה עדיין משמעה תורן, אלא שבמשנה זו היא שם לספינה הגדולה הנושאת אותו.
התוספות יום טוב מביא גם את הרמב"ם, הקורא את המילה יחד עם ההמשך, "אסכריא על ארבע קורות", מבנה המוגבה מן הקרקע על גבי קורות או קונדסים. אבל רוב המפרשים קוראים "אסכריא" כענין בפני עצמו, כדרך הרב, ואחר כך "על ארבע קורות", הבנוי על גבי ארבע קורות, כמקרה נוסף שאינו מיטמא בנגעים.
עוד מביא הרב גירסה אחרת, "אכסדיא" במקום "אסכריא", ומבאר שהם קורות הנקשרות זו לזו ומשיטים אותן בנהרות ובים, והנקראות בלשון המקרא "רפסודות". וכן כתב הרב במשנה במסכת ברכות. רפסודה כזו שיש עליה בית, הרי זה בית שאינו מיטמא בנגעים, לפי שאינו מחובר לקרקע.
קורות ועמודים
המשנה מסיימת: "ואם היה מרובע, אפילו על ארבעה עמודים, מיטמא", אם היה הבית מרובע, אפילו הוא עומד על ארבעה עמודים, הרי הוא מיטמא בנגעים. ובחירת המשנה במילה "עמודים" לעומת "קורות" צריכה ביאור.
התוספות יום טוב מביא בזה את המהר"ם מרוטנבורג. ראשונים שקדמו לו פירשו "על ארבע קורות" בבית הבנוי על גבי קורות: למשל קורות היוצאות מקומה עליונה כלפי חוץ, ובונים עליהן בית באוויר. בלשון הגמרא "קורה" היא בדרך כלל קורה שכובה, וכך הבינו אותם ראשונים את המקרה, מבנה חדש הנשען על קורות ומשום כך אינו על הקרקע.
המהר"ם מפרש אחרת: "דקורות היינו שהם רחבים, וראויין לעמוד בלא נטיעה בקרקע". הוא קורא את הקורות כזקופות, ומחלק כך: כדי שייחשב בית העומד על הקרקע, צריך שיהיה חלק מן המבנה נעוץ בקרקע ממש. הקורות עבות ורחבות כדי לשאת בית בעודן מונחות על פני הקרקע בלבד, בלי שיהיו תקועות בארץ, ובית כזה אינו מחובר לקרקע. ואילו ה"עמודים" שבסוף המשנה הם עמודים הנעוצים בקרקע, ולפיכך אותו בית מיטמא בנגעים.
נמצא לפנינו כעין מחלוקת ראשונים, והמהר"ם בשיטה לעצמו. הדעה המקובלת מפרשת קורות ככלונסאות שכובות שעליהן מקימים מבנה באוויר, אגף היוצא מקומה עליונה, ו"ארבעה עמודים" הוא בית של ארבע זוויות העומד על עמודים הנשענים על הקרקע. ולפי פירוש זה, אף עמודים שלא נתקעו בארץ, הבית נחשב מחובר לקרקע, ולפיכך מיטמא בנגעים.
הרי שהמשנה קבעה את גדריו של הנושא כולו: בית בארץ ישראל, בבעלות ישראל, בעל ארבע זוויות, העומד על הקרקע. רק בית כזה בא לפני הכהן.