נגעים, פרק ט, משנה א. פרק זה פותח סוג נגע חדש לגמרי: לא בהרת העולה על עור בריא ורגיל, אלא בהרת העולה במקום של פצע או של כוויה. שני השמות למקומות אלו הם שחין ומכוה, וקודם שנוכל ללמוד את הלכת המשנה עלינו לדעת בדיוק מה הם.
התפארת ישראל, במראה כהן שלו, מסדר את הדברים על פי הרמב"ם, ולשונו קצרה וברורה יותר מלשון הרמב"ם עצמו.
מהו שחין
שחין הוא עורו של אדם שנתקלקל מחמת דבר שבתוכו, מחמת ארס שבגופו שפגע בבשר באותו מקום, או מחמת דבר שמחוץ לו, שהוכה שם בעץ או באבן וכיוצא בזה. המכה קלקלה את העור, והעור "נתחמם בטבעו", כלומר נתחמם ונתדלק מחמת עצמו, לשון שרש"י משתמש בה תמיד בחומש.
מהי מכוה
מכוה היא עורו של אדם שנתקלקל מחמת שריפה: שנכווה באש עצמה, או בגחלים, או בברזל מלובן, או ברמץ, או שנכווה במים רותחים, או בכל דבר אחר שהוחם באש שהדליק אדם, לאפוקי למשל חמי טבריה.
שחין ומכוה דומים זה לזה עד למאוד. כפי שנראה בהמשך הפרק, אינם מצטרפים זה עם זה, ובעיקרו של דבר אין ביניהם אלא סיבת הפגיעה: אם באה מאש שעשה אדם או מדבר אחר.
שלושה שלבים במכה
ועתה לנקודה העיקרית. אין השחין ואין המכוה מקבלים טומאת נגעים בכל שלב ושלב של קיומם.
- כל זמן שהמכה עדיין לחה ופתוחה, שמה מורדים, מושג שכבר נפגשנו בו בפרקים קודמים. במצב כזה אין פרשת טומאת נגעים נוגעת בה כלל.
- ומאידך, משנשלמה הרפואה, ואפילו נשארה צלקת במקומה, יצא הדבר מכלל נגעי שחין ומכוה לגמרי. אם תעלה שם בהרת אחר כך, דינה כנגעי בשר, נגע של עור בשר רגיל, עם כל הדינים התלויים בו, ואינו שונה מעורו של כל אדם אחר.
- נושא הפרק שלנו נמצא בין שני אלו. התחילה הרפואה, וגדל על המכה כיסוי דק, שאינו עבה יותר מקליפת השום. אם עלתה על אותו כיסוי בהרת בשיעור גריס, בין באחד משמונה הלבנים (ארבע המראות העיקריות עם התערובות האדמדמות שנלמדו בפרקים קודמים) ובין בתערובת מהם, זהו שאנו קוראים לו נגע של שחין ומכוה.
נמצא שכל טומאת שחין ומכוה מוגבלת לאותו שלב ראשון של רפואה: בהרת הנעשית על גבי הקרום הדק המכסה את הפצע או את הכוויה.
הלכת המשנה
"השחין והמכוה מטמאין בשבוע אחת". כשהכהן רואה בהרת כזו על הקרום של שחין או של מכוה, הוא מסגיר את האדם, אבל שבוע אחד בלבד ולא יותר. אם בסוף אותו שבוע יחיד לא פשתה הבהרת, האדם טהור. אין כאן שבוע שני של הסגר.
"בשער לבן ופשיון". שני סימני טומאה בלבד פועלים בנגע זה: שער לבן, שתי שערות העומדות בתוך הבהרת ונהפכו ללבן, ופשיון, שהבהרת מתפשטת מעבר לגבולות שהיו לה בשעה שראה אותה הכהן תחילה. ואם אירע פשיון כזה לאחר שכלה השבוע, מוחלט הוא לטומאה.
ושים לב איזה סימן חסר: מחיה. אין מחיה נוהגת בשחין ומכוה כלל, לפי שמחיה צריכה מקום של עור שלם ובריא בתוך הנגע, וכאן אין לפנינו אלא הקרום הדק שנוצר על המכה. אין כאן עור בריא שתימצא בו מחיה.
לסיכום: נגע של שחין ומכוה אינו קיים אלא בשלב הראשון של רפואת פצע או כוויה, כשעולה בהרת בשיעור גריס על הקרום הדק המכסה אותו. נגע כזה נידון בשבוע אחד של הסגר, ואין לו סימני טומאה אלא שער לבן ופשיון.