נגעים, פרק ח, משנה א. אנו פותחים באחד הפרקים הקשים שבמסכת. עניינו, כמעט מתחילתו ועד סופו, הוא הפריחה: אותו מצב מפתיע שבו הנגע אינו נשאר במקומו אלא פורץ ומשתלט על כל גופו של האדם. חידושה של תורה הוא שכיסוי גמור כזה פועל לשני כיוונים הפוכים, ומשנת הפתיחה שלנו מלמדת את הראשון שבהם.
המשנה פותחת: "הפורח מן הטמא, טהור" (מי שהנגע פרח בכל גופו בעודו טמא, נטהר). הרע"ב מתאר את המקרה כטמא שנחלט, אדם שהכהן כבר החליטו על פי אחד מסימני הנגעים. אם לאחר מכן פשתה הבהרת עד שכיסתה את כולו, אותה פרישה עצמה מוציאה אותו מטומאתו.
האחרונים, ובהם התוספות יום טוב והמשנה אחרונה, מעירים שאין לראות בלשון הרע"ב הגבלה. לאו דווקא מוחלט. אף מוסגר, מי שהכהן סגרו לשם התבוננות, בכלל הדין. ההסגר עצמו הוא מעמד של טומאה, קל מן ההחלט אך טומאה הוא. לפיכך בין שבאה הפריחה על מוחלט, ובין שבאה על מוסגר בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני, הדין אחד: הפורח מן הטמא טהור.
ומיד מוציאה המשנה מקרה אחד מכלל הקולא הזו: "חזרו בו ראשי איברים, טמא". כאן נזקקים אנו לדבר שנשנה קודם לכן במסכת. ראשי האיברים, עשרים וארבעה קצוות הגוף, אינם מיטמאים בנגעים, לפי ששיפועיהם אינם נראים לכהן במבט אחד. וכשהפריחה מכסה את כל הגוף, נבלעים גם ראשי האיברים הללו עם כל השאר. עתה מדברת המשנה במי שחזרו ונראו לו ראשי איברים, ונראה בהם בשר בריא, מחיה. אותה מחיה סימן טומאה גמור היא, והרי הוא טמא. כלומר, כוחה של פריחה גדול, אך אין בה מענה לטומאת מחיה.
ומה תקנתו? על כך משיבה המשנה: "עד שתמעט הבהרת מכגריס" (עד שתתמעט הבהרת ותהיה קטנה מכגריס). הואיל והמחיה יושבת בתוך הבהרת, דרכו חזרה לטהרה היא שתתמעט אותה בהרת פחות מן השיעור, עד שלא תהא בהרת המטמאה כלל.
נמצא שמשנה זו נותנת לנו את שני צדי המטבע בשורה אחת. פריחה גמורה על מי שכבר טמא היא שחרורו, ואף על פי כן חזרתם של ראשי האיברים ובהם בשר חי מחזירה אותו מיד לטומאתו, ואין לו ממנה מוצא אלא במיעוט הבהרת עצמה.