נגעים, פרק ז, משנה א. עד כאן עסקנו בבהרת עצמה, בשיעוריה ובסימני הטומאה שלה. משנה זו פונה לשאלה אחרת: אילו מקומות בגופו של אדם מוצאים לגמרי מפרשת בהרת, עד שאף לבנוּנית בשיעור שלם שנראתה בהם אין בה טומאה כלל.
פתיחת המשנה מציגה את הנושא: "אלו מקומות באדם שאינם מיטמאין בבהרת", אלו הם המקומות בגוף האדם שאין לבהרת כוח להביא בהם טומאה.
המקומות הפנימיים
"תוך העין, תוך האוזן, תוך החוטם, תוך הפה", פנים העין, פנים האוזן, פנים האף ופנים הפה. תוך העין היינו העור הנראה כשאדם מושך למטה את העפעף התחתון או מגביה את העליון, כדרך שעושים כשנכנס דבר לעין; עור זה פטור מבהרת. וכן פנים תעלת האוזן, פנים הנחיריים ופנים הפה.
ומה בדבר השפתיים? התוספות יום טוב מפנה להוראה מפורשת בתוספתא, שהביאה גם הרא"ש, שאודם שפתיים, הבשר האדמדם של השפתיים, דינו כתוך הפה. והוא מוסיף טעם לדבר מן הכסף משנה בפרק ו מהלכות טומאת צרעת, בשם המהר"י קורקוס: התורה חוזרת ואומרת "עור בשרו", ומאותו לימוד עצמו יוצא גם כף הרגל מן הפרשה. שניהם מקומות שאין דרכם להיראות, שכן דרכו של אדם להחזיק את שפתיו סגורות.
קמטים ומקומות הנסתרים מחמת עמידת הגוף
"הקמטים והקמטים שבצוואר", קמטי הגוף וקמטי הצוואר. התוספות יום טוב מבאר שהתנא פירש את הצוואר בבבא השנייה דווקא כדי לבאר את הראשונה: שלא תאמר שרק קמטי הצוואר מוצאים, מפני שהם נסתרים באופן שאין שאר הקמטים נסתרים. הכוונה לקמטים בכל מקום שבגוף, ובכללם, כדברי התוספות יום טוב, קפלי בשרו של אדם שמן מאוד שבשרו נכפל על עצמו. היה מקום לומר שאדם כזה אינו שכיח ואין להתחשב בו; המשנה מלמדת אחרת, וכל אותם קפלים אינם בכלל טומאת בהרת.
"תחת הדד ובית השחי", מתחת לשד ובתוך בית השחי. נזכור את המשנה בפרק ב, שפירשה באילו עמידות מעמידים את הנראה לפני הכהן: אישה נראית כאורגת וכמניקה את בנה, ואיש כעודר וכמוסק זיתים. עמידות אלו קובעות כמה מאזור השד ומן השחי נחשב נראה; וכאן מלמדת המשנה שכל מה שנשאר מכוסה מתחת לדד (ודד כאן היינו השד כולו) ובעומק חלל בית השחי אינו מקבל טומאה זו כלל.
"כף הרגל והציפורן", כף הרגל והציפורן. בעניין הציפורן מבאר הרב בפשטות שאינה עור בשר; בהרת היא טומאת עור הבשר, והציפורן אינה לא זה ולא זה.
מקומות שיש להם פרשה אחרת
"הראש והזקן", עור הראש והזקן. הרב מבאר שאין הבהרת פועלת במקומות אלו מפני שהתורה נתנה להם טומאה מיוחדת: נתק, שהוא דין אותם מקומות שבראש ובפנים שהשיער צומח בהם. ואם נשר השיער, עוברים הם לפרשה אחרת, פרשת קרחת וגבחת.
"השחין והמכווה והקדח", אף לאלו פרשות לעצמן. שחין הוא עור שניזוק ונראה כמו לאחר כווייה, אלא שנעשה בדרך אחרת: מחמת מכה, מחמת חולי, מחמת דלקת וכיוצא בזה. מכווה נעשית מכווייה ממש, מנגיעה ישירה בדבר חם. וקדח הוא מין של מכווה; יש מבארים את החילוק, שקדח בא מתולדות האש, דבר שהוחם באש כגון מתכת רותחת, ומכווה באה מן האש עצמה, מגחלים וכדומה.
בזמן שהמכה עדיין פתוחה
"המורדים", כל זמן שהמכות הללו עודן לחות. הרב מבאר שהכוונה כל זמן שלא נתרפאו ולא העלו קרום, קרום של עור חדש עליהן; עדיין הן לחות ונוזלות. ובמצב זה: "אינם מיטמאין בנגעים", אינם נטמאים בתורת נגעים; "ואינם מצטרפין בנגעים", ואינם מצטרפים עם הנגע (וכבר למדנו ששחין ומכווה, על אף דמיונם, אינם מצטרפים אף זה עם זה); "ואין הנגע פושה לתוכם", נגע שפשה לתוכם אין זה פסיון; "ואינם מיטמאין משום מחיה", בשר בריא שנראה בהם אינו מטמא בתורת מחיה; "ואין מעכבין את ההופך כולו לבן", ואינם מעכבים את הדין שמי שנהפך כל גופו ללבן טהור. למדנו שבהרת שפשתה מטמאה את האדם, אבל אם פשתה בכל גופו הוא טהור; ושחין או מכווה שלא נתרפאו והלבנוּנית לא כיסתה אותם אינם נחשבים הפסק.
לאחר שנתרפאו
ממשיכה המשנה: "חזר הראש והזקן שנקרחו, והשחין והמכווה והקדח שנעשו צרבת, הרי אלו מיטמאין בנגעים", אם נקרחו הראש והזקן, ואם נתרפאו השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבת, כלומר עור של מכה שהחלים, הרי הם מיטמאים בנגעים, כלומר בבהרת של ארבעת המראות.
ואף על פי כן: "ואינם מצטרפין בנגעים". הרב מבאר שהראש והזקן אינם מצטרפים זה עם זה, ואף אחד מן המקומות הללו אינו מצטרף עם עור הבשר הרגיל. היה חצי גריס נתק בראש וחצי גריס נתק בזקן, או חצי גריס נתק וחצי גריס נגע בעור הבשר, אינם מצטרפים; וכן חצי גריס שחין עם חצי גריס מכווה אינם מצטרפים לגריס שלם.
"ואין הנגע פושה לתוכם", בהרת שפשתה מעור הבשר הרגיל לתוך הראש, הזקן, השחין או המכווה אינה נחשבת פסיון. "ואינם מיטמאין משום מחיה", בשר בריא העומד בתוך נגע במקומות אלו אינו מטמא בתורת מחיה.
"אבל מעכבין את ההופך כולו לבן", אבל כאן הם כן מעכבים את טהרתו של אדם מחמת שנהפך כל גופו ללבן. הרב מבאר: פרחה בו הצרעת בכל גופו, ונשתייר הראש והזקן שנקרחו ולא פשתה בהם הצרעת, או שנשתיירו השחין והמכווה והקדח שנעשו צרבת, הרי הוא טמא עד שתפשה הלבנוּנית אף במקומות הללו.
היכן דין המקומות השעירים כעור הבשר
הבבא האחרונה של המשנה חוזרת אל "הראש והזקן" במצב מסוים: "עד שלא העלו שיער", קודם שעלה בהם שיער כלל, כגון קטן שעור ראשו עדיין חלק או בחור שזקנו טרם צימח. באותה בבא נכללים גם "הדלדולין שבראש ושבזקן", פיסות עור קטנות ותלויות היוצאות בעור הראש או במקום הזקן, שאין שיער צומח בהן. כל אלו, פוסקת המשנה, "נידונין כעור הבשר", דינם כעור בשר פשוט ממש, ולפיכך הם מיטמאים בטומאת בהרת בכל דיניה.