נגעים, פרק ו, משנה א. משנתנו חותמת נושא שנמשך לאורך הדיון בספק נגעים: מקרים שיש בהם ספק בצרעת, ומתי מכריעים את הספק לקולא ומתי לחומרא. הכלל הקובע הוא זה: "כל ספק נגעים בתחילה טהור, עד שלא נזקק לטומאה", כלומר כל ספק בנגעים בתחילתו, כל זמן שהאדם עדיין לא נקשר לטומאה, כל זמן שלא נאמרה עליו החלטה, מותיר אותו טהור. "משנזקק לטומאה, ספקו טמא": אבל משהוחלט כמצורע מוחלט, כל ספק שנולד לאחר מכן בעניין מעמדו מוכרע לטומאה, שהרי הוא עומד בחזקת טומאה, ואין הספק מוציא אותו ממנה. משנתנו מדגימה את חלקו השני של הכלל.
המקרה
לשון המשנה עצמה: "משנזקק לטומאה", משנקשר אדם לטומאה, "ספקו טמא". ומיד היא שואלת "כיצד?", כיצד נראה מקרה כזה? "שנים שבאו אצל כהן": שני אנשים באו להיראות לכהן, "בזה בהרת כגריס", באחד בהרת בשיעור גריס בדיוק, שהוא השיעור הקטן ביותר הנחשב לנגע, "ובזה כסלע", ובחברו בהרת רחבה כסלע, כתם גדול בהרבה. הסגיר הכהן את שניהם לשבוע של הסגר, כדי שבתום שבעת הימים יראה אם אחד הכתמים פשה.
"בסוף שבוע", כשתם שבוע ההסגר, וזו בדיוק השעה שבה הפסיון פועל את פעולתו ההלכתית, מצא הכהן "בזה כסלע ועוד": בהרתו של הראשון מודדת עתה סלע ועוד שטח נוסף עליו; "ובזה כסלע ועוד", ובהרתו של השני כמותה. שניהם גדלו בלי ספק. מי שנכנס בסלע יש לו עתה סלע ועוד, וזה פסיון פשוט. ומי שנכנס בגריס גדל אף יותר; אין דרכו של גריס להתפשט עד כדי סלע בשבעה ימים, וכאן פשה מעבר לסלע. "שניהם טמאים": כל אחד מהם נטמא, וכל אחד נעשה מצורע מוחלט. זהו בדיוק מה שהכלל מכנה אדם שנזקק לטומאה: שניהם אחוזים עתה בטומאה, כל אחד מכוח הפסיון שהתברר אצלו.
הספק שנולד לאחר מכן
ממשיכה המשנה: "אף על פי שחזרו", אף אם חזרו הכתמים, "להיות כסלע, שניהם טמאים". כשתם השבוע הבא בא הכהן לראותם שוב, כדין מוחלט, ומצא שכל אחד משני הכתמים הצטמצם עד שהוא מודד סלע בדיוק. שקול מה משמעות הדבר לכל אחד לעצמו. למי שבהרתו המקורית היתה סלע, הפסיון נעלם; הוא עומד היכן שהתחיל, ומן הדין היה צריך להיפטר מטומאתו. למי שבהרתו המקורית היתה גריס בלבד, סלע עדיין נחשב גדילה, ולכן פסיונו עומד בתוקפו והוא נשאר מוחלט. הצרה היא ששניהם נתערבו זה בזה, ואין איש יכול עוד לומר מי מהם זה ומי מהם זה. וכיוון שכל אחד מחזיק כבר במעמד של מוחלט, והספק נולד רק לאחר שנזקקו לטומאה, אין הספק יכול לפטור אף אחד מהם. שניהם נותרים טמאים.
"עד שיחזרו להיות כגריס". הטהרה נפתחת לפניהם רק אם יצטמצמו שני הכתמים עד שלא יהיה אף אחד מהם גדול מגריס. בשעה זו אין עוד מה לברר: מי מן השניים שהתחיל בגריס נמצא עתה נקי מכל פסיון שהוא, וקל וחומר מי שהתחיל בסלע. משהתפוגג הספק, שניהם נטהרים.
דברי החתימה
"זה שאמרו: משנזקק לטומאה, ספקו טמא". המשנה חותמת ומצביעה על מקרה זה עצמו כהדגמה לכלל שקבעו חכמים. מצורע שכבר הוחלט על סמך פסיון אמיתי, ואחר כך נתערב במוחלט אחר עד שאין אנו יודעים מי מהם עדיין נושא את פסיונו ומי מהם היה צריך להיפטר עכשיו, אין הספק פוטר אותו. שניהם נשארים בטומאתם עד שהעובדות עצמן יבטלו את הספק. לפני החלטה ספקו של אדם מותיר אותו טהור; משנזקק לטומאה, ספקו טמא.