נגעים, פרק ה, משנה א. משנתנו עוסקת באחד מסימני הטומאה של הנגע, ה"שער לבן", שתי שערות בתוך הכתם הלבן שהפכו ללבנות, ובשאלת הסדר: האם הבהרת הופיעה תחילה, או שהשער הלבן קדם לה? לפני שנפתח את לשון המשנה, יש כאן גמרא שמקומה סמוך לה ממש, שכן הלכה זו עצמה נחלקו בה פעם אחת בשמים.
כשנחלקה הישיבה של מעלה
הגמרא בבבא מציעא פ"ו ע"א, בפרק "השוכר את הפועלים", מספרת על רבה בר נחמני, אביו החורג ורבו של אביי. מלשינים מסרו עליו לשלטון הפרסי, הוא יצא מכלל חסדה של המלכות ונאלץ לברוח. הוא נדד ממקום למקום, ורודפיו שביקשו את נפשו הלכו והתקרבו. ישב לו על שפת המים, ליד הגדר שסביב הדקל, ולמד.
באותה שעה עצמה, ב"מתיבתא דרקיעא", בישיבה של מעלה, נדונה שאלה. ההלכה בפשטותה מעולם לא הייתה מסופקת: אם הבהרת הופיעה ראשונה והשער הלבין רק אחר כך, האדם טמא; ואם השער הלבן כבר עמד שם לפני שהבהרת עלתה, הוא נשאר טהור. מה שנשקל שם היה מקרה הספק, שאין בו מי שיכול לקבוע את הסדר. הקדוש ברוך הוא, כביכול, סבר שאדם כזה טהור. ומולו עמדה כל הישיבה של מעלה, המלאכים יחד עם חכמי הדורות שהלכו לעולמם, וכולם אמרו טמא.
נשאלה השאלה, "מן נוכח?" מי יוכל להכריע בזה? התשובה הייתה שרבה בר נחמני הוא שיפסוק, שהרי העיד על עצמו "אני יחיד בנגעים", שבהלכות נגעים אין כמותו, ו"אני יחיד באהלות", שאף בהלכות אהלות אין לו שני.
נשלח שליח להביאו, אלא שמלאך המוות לא היה יכול להתקרב, מפני שהתורה לא פסקה מפיו אף לרגע. הגמרא מתארת דבר דומה בדוד המלך, שלימודו הגן עליו מפני מלאך המוות עד שדעתו הוסחה ונפתח הפתח. כאן, משב רוח הרעיד את הקנים. רבה בר נחמני חשב שאלו פרשים פרסיים הדוהרים אליו, וזעק שמוטב שתיטול נשמתו ולא ייפול בידי המלכות. בשעה שנשמתו יצאה, שאלו אותו מן השמים את השאלה, את מקרה הספק בסדר שבין הבהרת לשער הלבן, והוא ענה: "טהור, טהור".
יצאה בת קול והכריזה עליו: "אשריך, רבה בר נחמני", אשריך, "שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהור", שגופך טהור ונשמתך יצאה במילה טהור. ובפומבדיתא, בעירו שלו, נפל פתק מן השמים ובו הכתוב "נתבקש בישיבה של מעלה": רבה בר נחמני נקרא לישיבה של מעלה.
המשנה
ועכשיו ללשון המשנה עצמה. "בהרת כחצי גריס": אדם נושא כתם לבן שמידתו חצי גריס בלבד, "ואין בה כלום", ואין בה שום דבר, אף לא סימן טומאה אחד. "נולדה בהרת כחצי גריס": אחר כך פורח חצי גריס נוסף של בהרת, כך שהכתם מגיע כעת לגריס שלם, שהוא השיעור המינימלי של נגע, "ובא בה שתי שערות", ובתוכה מופיעות שתי שערות, שתי שערות שחורות שהפכו ללבנות. "הרי זו להחליט": מחליטים אותו כמצורע מוחלט מיד. גריס שלם של בהרת עמד שם לפני שהשערות הללו הלבינו, ולכן השער הלבן נחשב סימן טומאה גמור, ואין צורך בימי הסגר.
המשנה מביאה מיד את הנימוק שלה: "שאמרו", שכן לימדו החכמים, "אם בהרת קדמה לשער לבן טמא", שבהרת שהקדימה לשער שהלבין מטמאת אותו, ו"אם שער לבן קודם לבהרת טהור", ששער שהלבין לפני שהבהרת עלתה משאיר אותו טהור. "ספק, טמא": במקום שאי אפשר לקבוע את הסדר, התנא קמא מטמא אותו.
לא בשמים היא
הרמב"ם פוסק כתנא קמא של משנתנו, שהספק טמא. כלומר, הוא פוסק נגד פסיקתו של הקדוש ברוך הוא באותה גמרא ונגד רבה בר נחמני, ויחד עם המתיבתא של מעלה, מפני שרבנן של תקופת המשנה פסקו טמא. וזה הכלל: אין השמים מכריעים בשאלות האלה. ההלכה נקבעת בידי החכמים, בידי רוב חכמי הזמן, והם הקובעים מה אסור ומה מותר.
המעשה הידוע הוא תנור של עכנאי, בבבא מציעא נ"ט ע"ב. שם הקדוש ברוך הוא החזיק בדעתו של רבי אליעזר בן הורקנוס שאותו תנור טהור, ורבי יהושע בן חנניה השיב במילים "לא בשמים היא": התורה אינה שמורה עוד למעלה, היא נמסרה לנו כאן למטה, והוראת התורה עצמה, "אחרי רבים להטות", אומרת לנו ללכת אחר רוב החכמים. הגמרא ממשיכה ומספרת שאחד החכמים פגש אחר כך את אליהו הנביא ושאל אותו איך הגיב הקדוש ברוך הוא באותו רגע שבו הכריז רבי יהושע "לא בשמים היא". השיב אליהו שהוא חייך ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני", וכפל פעמיים שבניו ניצחו אותו.
ורבי יהושע קיהה
שלוש מילים חותמות את המשנה: "ורבי יהושע קיהה". שיניו של רבי יהושע קהו מהלכה זו. פסק הטומאה במקרה של ספק לא היה נוח לו, אך הוא לא הציע חלופה מוחלטת משלו, וטעם אי הנוחות שלו פשוט: בכל הלכות נגעים הכלל המקובל הולך בכיוון ההפוך, שספק משאיר את האדם טהור. רק מקרה זה הוא היוצא מן הכלל, שבו ספק בסדר שבין הבהרת לשער הלבן עדיין משאיר את האדם טמא. וזו ההלכה שאנו נוהגים בה, אף על פי שבאותה שאלה עצמה נחלקו פעם בישיבה של מעלה.