נגעים, פרק ד, משנה א. עד כאן שרטטה המשנה את זמני ההסגר לכל מין ומין של נגע: ארבעת המינים השורים בגוף האדם (נגעי עור בשר, שחין ומכווה, נתקים שבמקומות השיער שבראש ובזקן, וקרחת וגבחת שבמקום הקרח), ואחריהם צרעת הבגדים. עכשיו מגיעה המשנה לאחרון שבסוגים, צרעת הבתים, וחותמת בכלל שקובע את גבולותיה החיצוניים של כל המערכת כולה.
לשון המשנה: "הבתים מיטמאין בשלושה שבועות ובשלושה סימנין: בירקרק, ובאדמדם, ובפסיון". הבתים מיטמאים בשלושה שבועות ובשלושה סימנים: ירוק שבירוקים, אדום שבאדומים, ופשיון. נזכור כמה קצרים חלק מן הזמנים האחרים; לשחין ולמכווה ניתן שבוע אחד בלבד. הבתים עומדים בקצה השני של הסולם, בשלושה שבועות.
ומיד מפרטת המשנה מתי בדיוק חל כל סימן. בשני המראות: "בירקרק ובאדמדם בתחילה", בראייה הראשונה ממש, ואחר כך "בסוף שבוע ראשון", משעברו שבעת ימי השבוע הראשון, "ובסוף שבוע שני", משעבר השני, "ובסוף שבוע שלישי", משעבר השלישי, "ולאחר הפטור", ואפילו לאחר שכבר נפטר הבית. הפשיון מופיע באותה רשימה עצמה, פחות הפריט הראשון: "ובפסיון", ובפשיון, בסופו של כל אחד משלושת השבועות ואף לאחר הפטור.
כיצד פועלים הסימנים
שני המראות, ירקרק ואדמדם, מטמאים בתחילה, מראייתו הראשונה של הכהן. וכמו בבגדים, אין הכוונה שהבית נעשה מוחלט על אתר, אלא שדי במראה כזה כדי להפעיל את התהליך: ראה הכהן בביקורו הראשון ירוק שבירוקים או אדום שבאדומים, מסגיר את הבית שבעת ימים. (וכדאי לזכור כאן שהכהן הוא היוצא אל הנגע, שהרי בית אי אפשר להביא אליו.) הפשיון נוהג אחרת. בראייה הראשונה אין לו כל משקל; נכנס הכהן ומצא שהמראה כבר פושה, אין הוא מטמא על סמך זה. הפשיון מטמא רק לאחר שנשלם שבוע של הסגר, בין הראשון בין השני בין השלישי (כשלא נראה פשיון קודם לכן), וכן הוא מטמא לאחר שנפטר הבית בטהרה. גם המראות עומדים בכוחם לאחר הפטור: פטר הכהן את הבעלים ובית טהור בידם, וחזר ונראה הירקרק או האדמדם, הבית מוחלט.
והמשנה מונה את הימים: "ומיטמא בשלושה שבועות, שהן תשעה עשר יום", שלושה שבועות שהם תשעה עשר יום, לפי שכל שבוע חדש מתחיל ביום השביעי של הקודם לו.
ולבסוף הכלל: "אין בנגעים פחות משבוע אחד, ולא יותר על שלושה שבועות". אין נגע נראה בפחות משבוע אחד, וזה השחין והמכווה, ואין נגע נראה ביותר משלושה שבועות, וזה הבתים.
הרמב"ם על שלושת שבועות הבית
מכיוון שנגעי בתים מסובכים הם, כדאי לקרוא כיצד מציג אותם הרמב"ם בפירוש המשניות, בלי להיכנס עדיין לכל פרטיו של מה שמתרחש שבוע אחר שבוע; זה מקומו של הפרק המאוחר יותר העוסק בנגעי בתים עצמם.
הוא פותח בתיאור מראה נגע הבית: שקערוריות שמראיהן ירוק שבירוקים או אדום שבאדומים. ועל נגע כזה כתבה התורה שהוא "פשה", פשה בקירות הבית. ומיד מעיר הרמב"ם הערה שקל לפסוח עליה: שלושת השבועות הללו אינם מפורשים בשום פסוק. הם עולים מצירוף של מה שכן אמרו הכתובים עם הפירוש המקובל מן המסורת. וזו בדיוק הסיבה, אפשר להוסיף, לדחות את התמונה המלאה שבוע אחר שבוע למקומה הראוי.
והרמב"ם משרטט את הדברים. אמרה תורה "והסגיר את הבית שבעת ימים": מסגירים את הבית ומשגיחים עליו שבעה ימים. ואחר כך ציוותה התורה שאם מצא הכהן בסוף אותו שבוע שפשה המראה, "וחלצו את האבנים", חולצים את האבנים, מקצים את הטיח שסביבן, וטחים את הבית טיחה שנייה, שנאמר "ועפר אחר יקח וטח את הבית". וממשיכה התורה: "ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית".
וכאן נכנסת המסורת, כמו שהיא שנויה בספרא. אותו פסוק, מבאר הרמב"ם, אינו מדבר בנגע שחזר לבית לאחר הטיחה החדשה. באותו מקרה אין צורך בפשיון כלל: משעה שחזרה ונראתה הצרעת בבית, הבית נותץ. והמקור הוא גזירה שווה הנשענת על הלשון "צרעת ממארת". כשם שצרעת ממארת האמורה בבגדים מטמאה נגע חוזר בלא פשיון, כך צרעת ממארת האמורה בבתים.
ואם כן במה מדבר הפסוק שנאמר בו שפשה הנגע? בשלב שלאחר השבוע השלישי. וכך סדר הדברים: נמצאה צרעת בבית, הוסגר שבעת ימים ולא פשה; הוסגר שבעה ימים שניים, והפעם לא כהה הנגע ולא עמד בעיניו אלא פשה. עכשיו חולצים את האבנים, מכניסים אחרות תחתיהן בקיר, טחים טיח חדש, ומתחיל הסגר שלישי של שבעת ימים. פשה הנגע לאחר מכן, נותצים את הבניין, "הרסו אותו", ובשלב אחרון זה מדבר הכתוב.
והרמב"ם חותם בהתחייבות: ביאור מלא יותר של נגעי בתים יבוא במקומו של העניין, בהמשך המסכת. וכך נעשה גם אנחנו, ונשמור את פרטי המנגנון לפרק שהוקדש לבתים. מה שמסרה לנו משנה זו הוא המסגרת: שלושה סימנים, שלושה שבועות, תשעה עשר יום, וגבולותיה החיצוניים של כל מערכת הנגעים, אין ראייה קצרה משבוע אחד ואין ארוכה משלושה שבועות.