נגעים, פרק י"ג, משנה י"ב. זו המשנה החותמת את הפרק, והיא עוסקת בבעיה מעשית מאוד: המצורע הוא אדם, ואדם רוצה לבוא לבית הכנסת. האם הוא רשאי? ואם בא, כיצד נשמור על כל השאר מטומאתו? מתוך משנה זו עולה אחד ההבדלים היסודיים שבין טומאת מצורע לטומאת מת.
הלכה הצומחת מתוך משנה זו
המשנה שלפני שלנו הביאה מחלוקת בין רבי שמעון ובין התנא הראשון, שאינו נזכר בשמו, בשאלה עד כמה מפשט המצורע טומאה במקום שהוא נכנס לתוכו: האם היא עולה עד הקורות שמעל ראשו, או שהיא נעצרת בארבע אמותיו. משנתנו נוטלת שאלה נוספת באותו עניין עצמו, והפוסקים מוציאים ממנה כלל שיש לו תחולה רחבה.
התפארת ישראל מעמיד את שתי הטומאות זו לעומת זו בסקירת ההלכות המעשיות שהוא פותח בה את סדר טהרות, המראה כהן. הרי לך מת המונח בבית. אף כשכותל עומד בין המת ובין הכלים שעודם טהורים, אם יש פותח טפח על טפח מעל ראש הכותל המחבר את חדר זה לחדר זה, שני חללי האוויר נחשבים חלל אחד דרך אותו פתח, והטומאה עוברת. מחיצה אינה מעכבת בפני טומאת מת מכיוון שהאוויר שמעליה משותף לשני הצדדים.
אצל מצורע הדברים מתנהלים בדרך אחרת לגמרי. כל אימת שמחיצה גבוהה עשרה טפחים עומדת בינו ובין המקום הטהור, כל מה שנמצא בצד השני נשאר בטהרתו, וזאת אף כשהאוויר שמעל המחיצה רצוף ופתוח לחלוטין מצד אל צד. וראה כמה נמוכים הם עשרה טפחים באמת: כארבעים אינץ', מעט למעלה ממתניו של אדם בינוני. אין זה כותל שסוגר דבר. ואף על פי כן הוא עושה את שלו. התפארת ישראל מציין את פרק י"ג משנה י"ב כמקורו: משנתנו היא המקום שממנו נובעת ההלכה שמחיצה עוצרת את טומאת המצורע.
המחיצה, לשם טומאה או לשם תפילה?
המלאכת שלמה מפנה אותנו לתשובת מהר"י איסרלין, בעל תרומת הדשן. הערה על מקומה: אינה מצויה בין התשובות הנדפסות בראש הספר, אלא בחציו האחרון, בחלק הנקרא פסקים, בסימן צ"ה. מהר"י איסרלין היה מן הדור האחרון של הראשונים, פוסק מן המעלה הראשונה שעמד במסורת בית מדרשו של המהר"ם מרוטנבורג.
בא לפניו שואל שראה את דין משנתנו מובא בסמ"ג, ספר מצוות גדולות, והבין אותו כדין מחיצה מפני קדושת תפילה: המצורע צריך מחיצה מחמת קדושת מקום התפילה, ולא מחמת טומאה כלל.
עונה לו תרומת הדשן שיש בידו פירוש ר"י מסימפונט על כל סדר טהרות. הוא עיין בו במסכת נגעים פרק י"ג, ומצא שם את ביאור המשנה הזו: המחיצה לטומאה בלבד, ולא לדבר אחר. והוא מוסיף ראיה מן המשנה הסמוכה לה, המחלקת בין טומאת מצורע לטומאת מת בכמה עניינים, בדין צמיד פתיל ובדין כלים שבתוך בור או דות העומדים בבית. (מה שתרומת הדשן קורא לו המשנה הסמוכה הוא בנוסח שלנו המשך אותה משנה עצמה, כפי שנראה מיד.)
המשנה עצמה
"נכנס לבית הכנסת": אם בא המצורע לבית הכנסת, חייב הציבור להעמיד לו מחיצה, "עושין לו מחיצה", בשיעורים קבועים, "גבוהה עשרה טפחים על רוחב ארבע אמות", עשרה טפחים בגובה על ארבע אמות ברוחב. ההנחה היא שהיא מקיפה אותו מכל צדדיו, ונותנת לו תא קטן משלו, שלא יקבל אדם ממנו טומאה.
ומדוע דווקא עשרה טפחים? מבאר הרב, שמחיצה נמוכה מזו אינה נחשבת בהלכה מחיצה כלל, וממילא אין בכוחה להציל את האחרים ממה שהמצורע מפשט.
ומדוע ארבע אמות? כנגד ארבע אמות של תפילה. המפרשים מציעים כמה הבנות במהות אותן ארבע אמות. יש אומרים שזהו החלל שסביב המתפלל, שאין אחר נכנס לתוכו. יש אומרים שזה המרווח שאדם צריך כדי לשבת ולהתפשט בשעת תפילתו. ויש מדברים על כך שבימי המשנה היו נופלים על פניהם בתחנון ממש, "בפישוט ידיים ורגליים", ולשם כך הוא צריך ארבע אמות של רצפה. עוד מביא הרב טעם פשוט יותר: ארבע אמות הן שיעור מקומו של אדם, כמו שמצינו בעירובין, פרק מי שהוציאוהו. כל מקום שההלכה קובעת לאדם את מקומו, היא נותנת לו את ארבע אמותיו.
"נכנס ראשון ויוצא אחרון." הוא נכנס ראשון ויוצא אחרון. והרי ידוע לנו דין טומאה עוברת: טומאה שהיא עוברת, זזה תחת גג ואינה נעצרת, אינה מטמאה באוהל בשעת הליכתה. אם כן, מדוע עליו לבוא לפני כולם ולצאת לאחר כולם? מפני חשש. אם היה נכנס בשעה שהציבור כבר מכונס, או יוצא בעודם שם וחוצה את הקהל, שמא יעמוד לרגע. וברגע שעמד יש לו מושב, מקום עמידה, ואז הוא מטמא באוהל את כל הנמצאים תחת אותו גג. אין ההליכה עצמה אסורה; אלא שאין אנו סומכים על כך שלא יעצור. לפיכך הוא נכנס לפניהם ויוצא לאחריהם.
מה מציל בתוך בית מנוגע
ממשיכה המשנה: "כל המציל צמיד פתיל באוהל המת, מציל צמיד פתיל בבית המנוגע; וכל המציל מכוסה באוהל המת, מציל מכוסה בבית המנוגע, דברי רבי מאיר."
הדינים הנזכרים כאן לקוחים ממסכת אוהלות. לכלי חרס יש כוח מיוחד: סוגרים את פיו בסתימה הדוקה, צמיד פתיל, ומה שבתוכו נמלט מטומאת אוהל המת. דברים אחרים אינם צריכים אלא כיסוי המונח עליהם: בור החפור למים בתוך הבית, או דות, מקווה מים כיוצא בו העשוי מבנייה ומוקם כמבנה. כיסה מקבל כזה לפני שהוכנס המת, מה שבתוכו נשאר בטהרתו.
רבי מאיר סובר שבית המנוגע מקביל לזה בדיוק. כל המציל בצמיד פתיל באוהל המת מציל בצמיד פתיל בבית שנראה בו נגע, וכל המציל בכיסוי באוהל המת מציל בכיסוי בבית שיש בו נגע.
רבי יוסי חולק, ושיטתו הולכת בקו שכבר ראינו, שטומאת המצורע קלה מטומאת המת. הוא מוריד את הדרישה דרגה אחת בכל אחד מן המקרים: "כל המציל צמיד פתיל באוהל המת, מציל מכוסה." כל הצריך סתימת צמיד פתיל בטומאת מת, אינו צריך בבית המנוגע אלא כיסוי. "וכל המציל מכוסה באוהל המת, אפילו מגולה בבית המנוגע טהור." כל הצריך כיסוי בלבד בטומאת מת, כגון הבור והדות הבנוי, טהור בבית המנוגע גם כשהוא פתוח ומגולה.
הרב, וכן הרמב"ם ביד, פוסקים כרבי יוסי: מקילים אנו בהצלה מטומאת בית שיש בו נגע יותר מאשר בהצלה מטומאת מת באוהל. כל שהצריך סתימת צמיד פתיל אצל מת, ניצל בבית המנוגע בכיסוי סתם, וכל שהצריך כיסוי אצל מת, אינו צריך כיסוי כלל בבית המנוגע. ובזה הגענו לסיומו של פרק י"ג.