נגעים, פרק י"ב, משנה ז. זו המשנה האחרונה של הפרק, והיא ממשיכה בדיוק מן המקום שבו נעצרה המשנה הקודמת. שם פירטה המשנה מה מצווה הכהן לעשות בבית שנגעו נעשה בר טיפול, בין שהנגע פשה לאחר שעבר השבוע הראשון, ובין שעמד במקומו ולא השתנה גם לאחר שעבר השבוע השני.
כדאי לחזור על סדר הדברים. כשהגיעה שעת המעשה, חולצים מן הכותל את האבן או האבנים שבהן הנגע. ההחלפה נעשית במדה מדויקת: אבן אחת תמורת אבן אחת, ושתים או יותר במספר המתאים להן. אין מכניסים שתים במקום אחת ולא אחת במקום שתים. לצד החליצה הזו מצווה הכהן לקצות את סביבות הנגע (קציצה), מכניסים אבנים חדשות, ואחר כך טחים את פני הכותל. יש חומר אחד שאין טחים בו: סיד. משתמו התיקונים, אין נוגעים בבית עוד, והדבר נשאר תלוי עד שהבדיקה הבאה תגלה מה קרה.
חזרת הנגע
כאן פותחת משנתנו. "בסוף שבוע": מונים שבוע נוסף מזמן החליצה, ההחלפה והטיחה, ובסופו בא הכהן שוב אל הבית, "ובא וראה", כדי לבדוק אותו. "אם חזר", כלומר שהנגע הופיע שוב על אף כל העבודה הזו, אז "ונתץ את הבית": הבנין נהרס.
לא נשאר דבר במקומו. המשנה מונה כל פרט: "את אבניו" כולל את האבנים, "ואת עציו" את הקורות ושאר חלקי העץ, ו"ואת כל עפר הבית" כולל כל שבב עפר ופסולת שהיו שייכים לבנין. את הכל צריך לפנות, "והוציא אל מחוץ לעיר", אל מחוץ לגבולות העיר, "אל מקום טמא", אל מקום שהוקצה לטומאה. אין העבודה הזו מוטלת על הכהן עצמו; הנתיצה והפינוי נעשים בידי אחרים, ותפקידו הוא לפסוק שהם צריכים להיעשות.
אף עיר שאין בה חומה
התוספות יום טוב מדייק דיוק נאה מן הלשון "אל מחוץ לעיר": הדין נוהג גם בעיר שאין סביבה חומה. היה מקום לחשוב אחרת, משתי סיבות. ראשית, עיירות מוקפות חומה עומדות במעלה גבוהה יותר בסדר הקדושות שבארץ ישראל מעיירות שאינן מוקפות, ומכאן היה אפשר להסיק שרק בהן הקפידה התורה להוציא חומר כזה מחוץ לתחום העיר. ועוד, בעיר שאין לה חומה אין גבול מוגדר, ולא ברור לאן יוציאו את הפסולת. אף על פי כן ההלכה היא שבכל מקום, מוקף חומה או פתוח, היה שטח מחוץ לאזור המיושב שבו השליכו דברים טמאים, ולשם מוציאים את האבנים, את העצים ואת עפרו של הבית שנהרס.
שלושה שיעורים לשלושה מצבים
המשנה נחתמת בסדרת שיעורים. נזכיר שכאשר הכהן בודק את הבית בפעם הראשונה, הוא מציין לעצמו את כתם הצבע המקורי, האדמדם או הירקרק, והוא ה"אם", כלומר הבסיס שממנו נמדדת כל התפשטות שתבוא אחר כך.
- "הפסיון הסמוך, כל שהוא": אם הפשיון סמוך לאם, כלומר צומח ממש מן הכתם המקורי, אין צורך בשיעור מינימלי. כל תוספת הנראית לעין, הקטנה שבקטנות שהעין יכולה לזהות כגידול, נחשבת פסיון. לשון דומה הופיעה קודם במסכת לגבי נגעי בגדים.
- "והרחוק, כגריס": אם חזר הכהן ומצא כתם חדש שאינו נוגע באם אלא עומד במרחק ממנה, פסיון רחוק כזה נחשב רק אם הוא בשיעור גריס.
- "והחוזר בבתים, כשני גריסים": נגע שחוזר בבית לאחר כל סדר החליצה, הקציצה, ההחלפה והטיחה, צריך להיות בשיעור שני גריסים לפחות. השיעור הגדול הזה נלמד מכך שהתורה כותבת את המלה "נגע" פעמים בהקשר זה.
בשלושת השיעורים האלה מסתיימת המשנה, ועמה הפרק השנים עשר: בית שטופל ואף על פי כן הנגע חוזר ונראה בו אינו מתוקן פעם שניה, אלא נהרס ומוצא אל מקום טמא מחוץ לעיר.