נגעים, פרק יא, משנה ב. הפרק כולו עוסק בנגעי בגדים, אותה צרעת המופיעה בבגד, והתורה הגבילה טומאה זו לחומרים מסוימים בלבד: צמר, פשתים ועור. משנתנו שואלת מה הדין כאשר חומר הכשר לקבל את הטומאה מעורב בחומר שאינו כשר לכך, והבגד נארג מן התערובת.
מהו "צמר"
יסוד המשנה הוא שכל מקום שהתורה אומרת צמר סתם, כוונתה לצמר רחלים, צמר הכבשים, ולא לשום דבר אחר. עיקרון זה חוזר גם במקומות אחרים בהלכה: לשיטת רבנו תם בהלכות ציצית, אין אדם יוצא ידי חובת המצווה מן התורה אלא בבגד של פשתן או של צמר רחלים. שאר החומרים, משובחים ככל שיהיו, אינם מחייבים ציצית מדאורייתא. אף כאן, צמר רחלים בכלל הפרשה ושאר סיבי בעלי החיים מחוצה לה.
צמר גמלים שנתערב בצמר רחלים
לפיכך אומרת המשנה: "צמר גמלים וצמר רחלים שטרפם זה בזה" - צמר גמלים, שאינו הצמר שהתורה מדברת בו, וצמר רחלים, שהוא כן הצמר שבפרשה, שאדם עירבם זה בזה. הוא טרף את הסיבים יחדיו, טווה מהם חוטים אחדים, ועשה מן התערובת בגד אחד. מה דינו?
- אם צמר הגמלים הוא הרוב בתערובת, פוסקת המשנה "אינם מיטמאים בנגעים": אין טומאת נגעים חלה בבגד כזה.
- אם צמר הרחלים הוא החלק הגדול, הדין מתהפך, "מיטמאים בנגעים", והבגד אכן יכול לקבל טומאה זו.
- "מחצה למחצה", כששני הסוגים שווים בדיוק במידתם, אף אז הבגד מיטמא בנגעים.
הפסק האחרון, שתערובת שווה טמאה, הוא ההלכה שאנו נוקטים. הכסף משנה מעיר שזה בכוונה שלא כשיטת רבי שמעון המובאת בתוספתא דנגעים, שסבר שהואיל וספק נגעים להקל, תערובת של מחצה למחצה תהא טהורה. הרא"ש אמנם מביא את שיטת רבי שמעון, אך התוספות יום טוב מציין שבדרך כלל ההלכה כאן כפסק המשנה כפי שקיבלוה רבותינו: מחצה למחצה טמא.
תפארת ישראל: אין זה ספק
ה"יכין ובועז" של התפארת ישראל מדייק בטעם הפסק. אפשר היה לחשוב שתערובת שווה נטמאת מחמת איזה ספק, חשש שאולי צמר הרחלים מכריע במקצת על צמר הגמלים. הוא דוחה הבנה זו משני טעמים.
ראשית, אנו נוקטים שכל מידה הנעשית בידי אדם ולא בידי שמיים, בידי אדם אפשר לצמצם, כלומר אפשר להגיע לשיעור מדויק ומדוקדק. אדם הטורף סיבים יכול באמת לעשותם שווים, ואנו יכולים באמת לדעת שאין אחד מהם מכריע. שנית, אם היה כאן ספק בלבד, הרי היינו נוקטים לקולא בכל מקרה, שהכלל הקבוע הוא שספק נגעים שנולד קודם שנקשר הדבר בטומאה, טהור.
אלא שהביאור הנכון הוא שאין כאן ספק כלל, אלא דרישה חיובית. כדי שהבגד ייפטר, עליו להיות מוגדר על פי החומר שמחוץ לפרשה; צמר הגמלים צריך להיות דומיננטי במידה שתגדיר את הבגד כדבר שאינו צמר רחלים. אין אנו צריכים שהבגד יוגדר כצמר רחלים כדי שייטמא; אלא אנו צריכים שיהיה אפשר להגדירו כשאינו צמר רחלים כדי שייפטר מנגעי בגדים. תערובת שווה פשוט אינה עומדת במבחן הזה, והבגד נשאר בכלל הדין.
פשתן וקנבוס
המשנה מסיימת בהחלת אותו דין עצמו על סיבי הצמח: "וכן הפשתן והקנבוס שטרפם זה בזה". פשתן הוא חומר שהתורה כללה בנגעי בגדים; קנבוס אינו בכלל. אם עורבו השניים, נטוו יחד ונארגו לבגד אחד, אז אם הקנבוס מרובה, הבגד מחוץ לדיני נגעי בגדים, ואם הפשתן מרובה, הוא בכללם. וכשהשניים שווים במידתם, אף כאן הבגד מקבל טומאה, מיטמאים בנגעים, מאותו הטעם עצמו שראינו: לא נקבע בו דבר שיגדירנו כבגד שאינו של פשתן.