נגעים, פרק יא, משנה א. הנושא שלפנינו הוא קרחת וגבחת, הרביעי והאחרון שבנגעי אדם. משנה אחת בלבד מקיפה את כל הנושא כולו, ויש טעם טוב לקיצור הזה: קרחת וגבחת אינן נגע חדש שנתחדש כאן, אלא טומאת בהרת פשוטה, אותה צרעת של עור בשר עצמה, המופיעה במקומות שבראש לאחר שנשר מהם השיער. קרקפת קרחת דינה כבשר ממש, ואינה שונה מעורו של אדם בכל מקום אחר, ומשום כך טומאת עור בשר חלה שם.
סקירה מדברי הרמב"ם
לפני שנפנה למשנה עצמה, כדאי לשמוע את סיכומו של הרמב"ם. קרחת וגבחת מטמאות בשני סימנים ולא בשלושה, והם מחיה ופיסיון. מחיה נאמרת בהן משום שבבהרת אנו עוסקים, והסימן הוא רצועת בשר חי כעדשה המתגלה בתוך הבהרת; ופיסיון נאמר בהן אם פשתה הבהרת. אף ההסגר שלהן שני שבועות, שהרי הכתוב מתאר אותן "כמראה צרעת עור בשר", שמראן כמראה הצרעת הרגילה של העור. ומאחר שאין במקומות הללו שיער, אין שיער לבן מועיל בהן כסימן טומאה. הרי מעצם הגדרתן מדובר במקום נטול שיער, ואין שערות לבנות צומחות שם מלכתחילה, ואף אם באיזה אופן היו צומחות, לא היו מטמאות אותו.
דין המשנה
המשנה פוסקת: "הקרחת והגבחת", המקום נטול השיער שבאחורי הקרקפת והמקום נטול השיער שבחזיתה, "מטמאות בשני שבועות", מטמאות בשני שבועות של הסגר, "בשני סימנים, במחיה ובפיסיון", בשני סימנים: מחיה, רצועת בשר חי, ופיסיון, התפשטות הבהרת.
ואין נפקא מינה מחמת מה נעשה האדם קרח. יכול להיות שהוא מן השמים, ששערו נשר מעצמו. יכול להיות שזו תוצאה של הקרנות, או של תרופה כלשהי, רחמנא ליצלן, או של סם השערה שנמשח על הקרקפת.
המקור לדין
הרב מביא את מקור שני הסימנים הללו מן הפסוק "צרעת פורחת היא בקרחתו". מן התיבה "צרעת" למדים שמטמאה במחיה, כשאר צרעת עור בשר, ומן "פורחת", לשון התפשטות, שמטמאה בפיסיון. את התיבה "היא" מפרש הרב כגזירת הכתוב, מיעוט המלמד שאינה מטמאה בשיער לבן. הרמב"ם, כפי שראינו, אינו זקוק לפסוק מיוחד לכך: מקומות קרחים הם, ושיער לבן אינו שייך בהם כלל.
הגדרת שני המקומות
המשנה ממשיכה בסיבות ואחר כך בגבולות. האוכל נשם, חומר שאכילתו מונעת צמיחת שיער, או שסך נשם על קרקפתו כסם השערה, או שבאה עליו מכה, פגיעה או מחלה, שאינה ראויה לגדל שיער, כלומר שהעור אינו מסוגל עוד להצמיח שיער. בכל המקרים האלה יש לפנינו קרקפת שאינה מגדלת שיער, והלכות קרחת וגבחת חלות עליה.
המשנה שואלת ומשיבה: "איזוהי קרחת? מן הקדקד השופע לאחוריו", ומזהה את הקרחת עם החלק האחורי: היא מתחילה מן הקדקד, ראש הראש, ומשתפעת לאחור, "עד פיקה של צואר", עד אותה עצם קטנה בולטת שאדם מוצא במקום שבו מתחיל קו השיער של העורף.
"איזוהי גבחת? מן הקדקד השופע לפניו", הגבחת היא החלק הקדמי: מן הקדקד ומשתפעת קדימה, "כנגד שיער מלמעלן", עד המקום שבו עומד קו השיער שמעל המצח. בקצרה: גבחת מלפנים וקרחת מאחור.
התוספות יום טוב שואל מה בא ללמד הלשון האחרונה הזאת, וכותב "נראה לי לאפוקי", שהיא באה למעט את שיער הגבות. ומוסיף, שאם אפשר היה לשיער לצמוח על המצח עצמו, כפי שנראה מדברי הכסף משנה בסוף הלכות עבודה זרה, היה הלשון הזה ממעט גם אותו, אלא שהתוספות יום טוב עצמו מסופק מאוד באפשרות כזו. כך או כך, גבולה של הגבחת הוא קו השיער, או המקום שבו היה קו השיער.
התפארת ישראל משלים את התמונה: המדובר הוא כשנשרו כל השערות מאמצע הגולגולת ולפנים, כלומר כל אותו חצי גולגולת שכלפי הפנים, היורד בצדי הראש מאוזן לאוזן, עד השערות שמעל המצח, ובכלל זה גם הצדעים שמשני צדי המצח. כל שצד הפנים, כל מה שנמצא בצד הפנים של הראש, נקרא גבחת. ולא נראה שיש בזה מחלוקת.
שני שמות, שני נגעים
המשנה מלמדת: "הקרחת והגבחת", שתי אלה, "אינן מצטרפות זו עם זו", אינן מצטרפות זו לזו, "ואינן פושות מזו לזו", ואף אין האחת פושה לתוך חברתה. אף על פי ששתיהן יושבות באותו ראש עצמו, כל אחת עומדת בפני עצמה. חצי גריס של בהרת במקום הקדמי לצד חצי גריס במקום האחורי, ואפילו סמוכים זה לזה ממש משני צדי הקדקד, אינם מצטרפים לגריס שלם. וכן בהרת שבמקום הקדמי שהתפשטה מעל הקדקד אל המקום האחורי, לא נעשה בכך פיסיון, ואותו דין עצמו כשההתפשטות היא בכיוון ההפוך.
וזו בדיוק הסיבה שהתורה נתנה להן שני שמות שונים. אין זה תיאור בעלמא של צורת הגולגולת: שני השמות קובעים שני שמות נגע נפרדים, ולפיכך אינן מצטרפות זו לזו ואינן פושות זו לזו.
"רבי יהודה אומר", רבי יהודה אומר, "אם יש שיער ביניהם", אם נשאר שיער כלשהו בין שני המקומות, "אינן מצטרפות", אינן מצטרפות, "ואם לאו", ואם אין שיער, "הרי אלו מצטרפות", הרי הן מצטרפות. לרבי יהודה הגורם הקובע הוא מחיצה ממשית של שיער. אבל אין ההלכה כמותו: אף כשכל הראש קרח ואין שום דבר מפסיק בין שני המקומות, עדיין אינן מצטרפות.
מבט לאחור על נגעי אדם
במשנה זו באים לסיומם ארבעת הנגעים הבאים על האדם. יש עור בשר, צרעת שעל העור, והוא העיקר. יש מכוה ושחין, כווייה וחבורה, שבתוך הפגיעה מתפתחת בהרת. יש נתק, שאין בו בהרת כלל, אלא שיער נושר בכתמים בקרקפת או בזקן. ויש קרחת וגבחת, בקרקפת נטולת שיער, ששם דווקא נוצרת בהרת, וסימני הטומאה שלה הם מחיה כעדשה בתוך הבהרת, או פיסיון של הבהרת בסוף השבוע הראשון, בסוף השבוע השני, או לאחר שכבר נטהר.
קרח הוא, טהור הוא
לאחר שהעברנו את המשנה הזאת בענייני קרחות, זו שעה נאה לוורט נפלא מרבי מנחם עזריה מפאנו, הרמ"ע מפאנו, מגדולי אחרוני איטליה: פוסק שהניח לנו שאלות ותשובות, מחבר אלפסי זוטא ועוד רבות, ומעל לכל מקובל. החתם סופר, בתשובה העוסקת בסמי השערה בתקופה שבה תקפו אנטישמים יהודים ואחזו בהם בזקנם, קורא לו ראש המקובלים. ואם ירצה מי לטעון שהקבלה מחייבת אדם לגדל זקן, התשובה היא שהרמ"ע מפאנו עצמו הסיר את זקנו באופן זה ממש, וכן נהגו רבני איטליה בדרך כלל.
בין ספריו נמצא עשרה מאמרות, ולקראת סוף המאמר הראשון, הארוך שבהם, הוא בא ליישב סוגיה שבסופו של מסכת בכורות באופן שמנקה את בן עזאי מן החשד שדרס על דרך ארץ. הגמרא שם מספרת שבן עזאי אמר שכל החכמים דומים בעיניו לקליפת השום, אותו כיסוי דק כנייר שעל שן שום, והוסיף יוצא מן הכלל אחד: "חוץ מן הקרח הזה", ואת רבי עקיבא התכוון. כפשוטו יש בזה ריח של גאווה, וגרוע מזה, אין זו הדרך שבה מדברים על רבי עקיבא. ואכן, יש מן הראשונים שזיהו את יהושע בן קרחה כבנו של רבי עקיבא, מן הטעם שרבי עקיבא היה קרח, ותוספות דוחה זיהוי זה דווקא משום שאי אפשר להעלות על הדעת שידברו כך על רבי עקיבא. אף כאן, אם כן, אין התיבה "קרח" יכולה להיאמר כגנאי.
לפיכך קורא הרמ"ע מפאנו את המאמר בנעימה אחרת לגמרי. באמצעות א"ת ב"ש, אותו צופן שבו מתחלפת אלף בתי"ו, בי"ת בשי"ן, גימ"ל ברי"ש וכן הלאה בכל האלף בית, אותיות שו"ם מתחלפות לבפ"י, "בפי": השום הוא רמז לתורה שבעל פה. ועוד, כל מי שגידל שום יודע עד כמה היבול חשוף לתולעים זעירות המנקבות אותו, ואותן הוא רואה כרמז לבייתוסים, לצדוקים ולכל אותם מינים וזרמים כופרים שבתקופת חז"ל, שמפניהם היה צריך לשמור על התורה. ומה מועילה קליפת השום? היא שומר, כיסוי טבעי המרחיק את הנגיעה ממה שבתוכו.
לפי קריאה זו, דברי בן עזאי הם גם ענווים וגם אמת. שאר חכמי ישראל שימשו כקליפת השום: הם עמדו על המשמר לתורה שבעל פה והגנו עליה מפני כל מה שהטיחו בה הכופרים, "חוץ מן הקרח הזה". והתיבה "קרח" עצמה רמז היא, שהרי הפסוק שהרב מביא באותו פרק עצמו, בדבר אדם שנתקו פשה בכל ראשו, אומר "קרח הוא, טהור הוא". ראש קרח הוא סימן של טהרה. רבי עקיבא היה אותו טהור הוא, הטהור שבתנאי דורו, ותפקידו לא היה לשמור על תורה שבעל פה אלא להיות היא עצמה. וזה מה שעומד מאחורי המאמר בסנהדרין על החיבורים התנאיים הגדולים שיצאו אחריו, ספרא וספרי, מכילתא וסדר עולם, שכולם נעשו בידי תלמידיו: כולהו אליבא דרבי עקיבא, כולם הולכים בדרך שסלל רבי עקיבא. הוא היה השו"ם, הבפ"י, תורה שבעל פה בהתגלמותה, וחבריו היו הקליפה השומרת עליה.
לפנינו מכאן ולהבא נגעי בגדים, אחר כך שני פרקים של נגעי בתים, ולסיום הפרק העוסק בטהרת המצורע ובקרבנות שהוא מביא כשהוא מוכן להיטהר ולחזור אל הציבור.