נגעים, פרק א, משנה ו. משנה זו חותמת את הפרק הראשון, ומשלימה נושא שהפרק פתח בו כמה משניות קודם לכן: מה דינם של סימני צרעת שהופיעו בשבת.
כבר במשנה ד למדנו שאין עושים את הראייה בעוד היום קיים: אין הכהן רואה את הנגע בתוך השבת. אם נראה הנגע, או הסימנים הבאים עמו, בשבת, הדין הוא מעבירין לאחר השבת, כלומר הראייה נדחית עד שיצא היום. על כך הוסיפה המשנה הערה חדה, ויש בדבר להקל ולהחמיר: דחייה כזו עשויה לצאת לזכותו של האדם, ובאותה מידה עשויה לצאת לחובתו.
משנה ה פרשה את הצד המקל, מקרי כיצד להקל. תארו לעצמכם נגע שאם היה נראה בעוד השבת קיימת, היה הכהן מוכרח להחליטו ולהכריז עליו כמצורע לכל דבר. מכיוון שהראייה נדחתה, עד שהגיע יום ראשון כבר הלכו להם אותם סימנים. לא נשאר לכהן דבר לפסוק עליו, והאדם נשאר טהור.
משנתנו היא בבואה הפוכה בדיוק: כיצד להחמיר. כאן הדחייה עולה לו ביוקר. בכל המקרים שלפנינו, אילו היה הכהן רואה בשבת היה מטהרו. ומכיוון שהראייה נעשתה ביום ראשון, מצאו הכהן טמא.
שערות לבנות שעדיין לא הלבינו
אחד הסימנים המטמאים בנגע הוא שתי שערות לבנות הצומחות בתוך הבהרת. המקרים הראשונים במשנה סובבים כולם סביב שתי השערות הללו.
- לא היה בו שער לבן ונולד לו שער לבן: בשבת לא היה בנגע שער לבן כלל, וביום ראשון צמח בו שער לבן. ראייה בעוד היום קיים לא היתה מגלה אלא שער שחור, בלי שום סימן טומאה. עכשיו, מכוח השערות הלבנות, אדם זה מצורע לכל דבר.
- היו שחורות והלבינו: השערות היו שחורות בשבת, וביום שלאחריו הלבינו.
- אחת שחורה ואחת לבנה והלבינו שתיהן: הסימן צריך שתי שערות, ולכן שערה לבנה אחת לצד שערה שחורה לא היתה מחליטה אותו בשבת. ביום ראשון הלבינו שתיהן.
והוא הדין באורך השערות. שער לבן נחשב סימן רק אם הגיע לשיעור מסוים. הרמב"ם כותב שצריך שיהיה ארוך כדי לגוז במספרת; אחרים מפרשים שצריך שיהיה ארוך כדי שיכפוף ראשו לעיקרו. פחות מכך אינו שער המטמא.
- קצרות והאריכו: בשבת לא היו השערות הלבנות בשיעור הנדרש, וביום ראשון האריכו והגיעו לשיעור, ומעתה הן שערות לבנות המטמאות.
- אחת קצרה ואחת ארוכה והאריכו שתיהן: כאן שערה אחת היתה בשיעור וחברתה לא, וביום שלאחריו שתיהן בשיעור. אדם כזה מוחלט.
הפסקות בין השערות לנגע שנעלמו
שתי השערות מצטרפות לסימן רק כשהן עומדות בתוך גוף הנגע עצמו. משנה ה עסקה בהפסקות שהיו בשבת ונעלמו ביום ראשון, ומכאן יצאה קולא. משנתנו הופכת את התמונה: בשבת היתה הפסקה, וביום ראשון ההפסקה איננה.
המשנה מונה את האופנים שבהם נוצרת הפסקה כזו: נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן, השחין נגע בשתי השערות או באחת מהן; הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן, השחין הקיף אותן; או חלקו, השחין עבר בין שתי השערות, כך שאין הן עוד יחידה של שתי שערות העומדות בנגע אחד.
ומילה על מיני הנגעים בעור. שחין הוא מכה או פצע בעור שנגרם מהכאה או מחולי, ולא מן האש. מכוה היא מכה שנגרמה מחום, כלומר כווייה. מחית השחין ומחית המכוה הן הבשר החי והבריא שנראה בתוכן, שבמסגרת שחין או מכוה הם עצמם סימני טומאה. ובוהק הוא כתם לבן שלבנוניתו כהה אף מן הכהה שבארבעת מראות הלבן שנמנו במשנה הראשונה של הפרק: הוא עמום יותר מקרום הביצה.
כל אחד מאלה, השחין, מחית השחין, המכוה, מחית המכוה או הבוהק, אם הקיף את השערות, נסמך להן או חלק ביניהן בשבת, היה האדם נשאר טהור. אלא שהלכו להם: עד יום ראשון נסתלקו כולם, ולא נשתייר אלא הנגע ושתי שערותיו הלבנות. הרי הוא טמא, מצורע.
המחיה
מחיה היא חלקת בשר בריא הנראית בתוך הנגע, וגם היא סימן טומאה. כדי שתיחשב מחיה צריכה להיות בשיעור עדשה לפחות, צריכה להיות מרובעת, וצריכה לשבת באמצע הלבן, שהוא עצמו בשיעור גריס (או לבן מעורב באדום, כפי שהוגדר בצרעת).
- לא היתה בו מחיה ונולדה לו מחיה: בשבת לא היתה מחיה, וביום ראשון הופיע בשר חי בתוך הנגע.
- היתה עגולה או ארוכה ונעשית מרובעת: בשבת היתה המחיה עגולה, או ארוכה ומאורכת ולא מרובעת, וביום ראשון נעשתה מרובעת.
- היתה מן הצד בשבת, בשוליים ולא באמצע, וביום ראשון נעשתה מבוצרת, יושבת ממש באמצע הכגריס.
- היתה מפוזרת, נקודות נקודות נפרדות בשבת, ונתכנסו, נתחברו לחתיכה אחת ביום ראשון. עכשיו הרי זו טומאה.
וגם כאן מונה המשנה הפסקות במחיה שהיו בשבת ונעלמו ביום ראשון: ובא השחין ונכנס בתוכה, בא השחין ונכנס לתוך המחיה, ושוב אינה מרובעת שלמה; הקיפה, הקיף אותה; חלקה או מיעטה, חלק את המחיה עד שלא נשתייר בכל חלק שיעור עדשה, או שאכל בה מבחוץ עד שנתמעטה מכעדשה. וכן בכולם: השחין, מחית השחין, המכוה, מחית המכוה והבוהק, שלבנוניתו כהה מקרום הביצה. בשבת עמד אחד מהם בדרך, וביום ראשון נסתלק, והמחיה עומדת שלמה בנגע המקורי.
הפסיון
הסימן השלישי הוא הפסיון, פשיון הנגע. כשהנגע פושה ומתרחב, אותה התפשטות היא סימן טומאה. המשנה מיישמת כאן את אותה רשימה: השחין, מחית השחין, המכוה, מחית המכוה והבוהק היו חולקין בין האום לפסיון, מפסיקים בין גוף הנגע העיקרי, הנקרא אום, ובין ההתפשטות החדשה. בשבת היתה הפסקה בין הפסיון לאום, והאדם היה טהור. אבל ביום ראשון אותו מפסיק איננו, והכהן רואה לפניו נגע שפשה ונדבק לאום, פסיון לכל דבר.
הרי אלו להחמיר. כל אחד מאלה הוא חומרא שנולדה רק מפני שהראייה לא נעשתה בשבת אלא ביום ראשון. בכל מקרה ומקרה נעלם הגורם המקל במשך אותו יום שביניהם, ומה שנתגלה לפני הכהן ביום ראשון היה הנגע עם סימן החלטה: שערות שחורות שהלבינו, מחיה, או נגע שפושה לעיני הכהן. כך דחיית ביקורו של הכהן, שבמשנה הקודמת הצילה אדם מלהיות מוחלט כמצורע, יכולה במקרים אלו להיות בדיוק מה שקובע את מעמדו כמצורע.