אנו לומדים במסכת מועד קטן, פרק ב', משנה ה'. המשנה עוסקת בפעולות המותרות בחול המועד: שמירה על הפירות מפני הגשמים, ומכירה ומלאכה הנעשות בצנעה לצורך המועד.
כיסוי הקציעות:
"מכפין אדם קציעות בקש" - הקציעות הן תאנים המונחות בשדה כדי שיתייבשו, ומותר לכסותן בקש כדי שלא ייפגעו מן הגשם.
"רבי יהודה אומר אף מעבין" - לדעת רבי יהודה מותר אף לעבות. בהבנת דבריו נאמרו שני הסברים:
ניתן לערום את התאנים עצמן בעובי, כך שהעליונות יגנו על התחתונות.
אין הכוונה לעריבת התאנים, אלא לכיסוי בכמות מרובה של קש - לא במעט קש בלבד כדעת התנא קמא, אלא אף בהרבה. אף שיש בכך מראית עין של עשיית מקום אחסון, דבר הנחשב מעבר למותר בחול המועד, מתיר זאת רבי יהודה.
מכירה בצנעה לצורך המועד:
"מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצינעה לצורך המועד" - מוכרי הפירות, הבגדים והכלים רשאים למכור בצנעה, שלא בדרך פומבית, לצורך צרכי המועד. הגמרא מבארת את גדרי הצנעה בחנות:
חנות הפתוחה לצד או למבוי: רשאית לפתוח את דלתותיה כרגיל.
חנות הפתוחה לרשות הרבים: יש להותיר דלת אחת סגורה ודלת אחת פתוחה.
בעלי המלאכה העושים בצנעה:
המשנה ממשיכה: "הציידין והדשושות והגרוסות עושין בצנעה לצורך המועד", ואלו הם:
הציידין - הצדים ציפורים ודגים.
הדשושות - הדשים חיטים לגריסים.
הגרוסות - הטוחנים קטניות.
כל אלו רשאים לעשות מלאכתם באופן צנוע לצורך המועד.
"רבי יוסי אומר: הם החמירו על עצמן" - בעלי מקצועות אלו נהגו להחמיר על עצמם, ולא עשו את מלאכתם בחול המועד כלל, אף לצורך המועד ואף בצנעה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היתר כיסוי הקציעות בקש מפני הגשם, ואת מחלוקת רבי יהודה המתיר אף לעבות; את היתר המכירה בצנעה לצורך המועד למוכרי פירות, כסות וכלים, ואת גדרי הצנעה בפתיחת החנות; ואת היתר מלאכתם של הציידין, הדשושות והגרוסות בצנעה, שעליהם העיד רבי יוסי שהחמירו על עצמם ונמנעו ממלאכתם לגמרי.