מקוואות, פרק ו, משנה י. פרקנו עוסק מתחילתו בנושא אחד: שני מקווי מים המונחים זה בצד זה, ומה עושה כל אחד מהם לחברו (דין מקווה סמוך למקווה). משנתנו ממשיכה באותו קו. תארו לעצמכם מים שאין להם דין של מי מקווה כשרים, והם יושבים ממש בצד מקווה כשר. האם הקירבה שלהם פוסלת את המים הכשרים, או שכל גוף מים נידון בפני עצמו? זו השאלה שהמשנה באה להשיב עליה.
כדי לעקוב אחר המשנה צריך לצייר את המבנה. יש שטח חפור כללי המשמש כמקווה. בתוך עבודת הטיט, שקועה בקרקע עצמה, בנויה אמבטי, מה שאנו קוראים לו אמבטיה. מאחר שהיא בנויה בקרקע ואינה כלי מיטלטל, אינה מקבלת טומאה ויכולה להחזיק מי מקווה כשרים. אבל בתוך רצפתה של אותה אמבטי משוקע אוביק, כלומר נקב ניקוז, והאוביק הזה הוא כלי ממש, שהוטבע בעומק האמבטיה.
ועכשיו נתבונן בדרך שהמים עושים. המים נכנסים לשטח המקווה הגדול, זורמים אל תוך המרחץ, בריכת בית המרחץ, ומשם יורדים אל האוביק. מאחר שהניקוז נמצא בנקודה הנמוכה ביותר, ומאחר שיש לו דין כלי, כל מים שמגיעים אליו נעשים שאובין, מים שאובים. וכיוון שהמים תמיד מחפשים את המקום הנמוך, אותם מים שאובים יישבו במתקן עוד לפני שטיפה אחת של מי גשמים תשקע במקום אחר.
לשון המשנה
"האוביק שבמרחץ", הניקוז הנמצא בבית המרחץ. ניקוז זה, כמתואר, יש לו דין כלי להלכה. מונח בו פקק, וכדי לרוקן את הבריכה אין צריך אלא להרים את הפקק.
"בזמן שהוא באמצע, פוסל": כשהניקוז נמצא באמצע, הוא פוסל. הפוסקים מבארים שאין "באמצע" עניין של מקום בלבד; פירושו שזה המקום הראשון שבו המים מתכנסים כשהם נופלים. לפיכך, כשממלאים את הבריכה, המקווה פסול, שהרי המים שהגיעו ראשונים התאספו באוביק ונעשו מים שאובים, ואותם מים שאובים קדמו לכל טיפה של מים כשרים שיתאספו אחר כך במקווה.
"מן הצד, אינו פוסל": אם הניקוז מן הצד, אינו פוסל. יש מן הפוסקים שהבינו שהניקוז קבוע בכותל, אבל עיקר הדבר הוא שהוא ממוקם כך שאינו אוסף מים לפני שמתחילה ההתאספות בבריכה עצמה. ואפילו אם הניקוז מתמלא באותו זמן שהמקווה מתמלא, אנו רואים אותו כגוף מים עצמאי העומד בצד המקווה, יחידה בפני עצמה, ולפיכך אינו מקלקל את המקווה.
"מפני שהוא כמקווה סמוך למקווה": דינו של הניקוז כאן הוא כמקווה מים המונח בצד מקווה אחר, ושכן כזה אינו מקלקל את המקווה המתאסף ממי גשמים. המשנה חותמת על ההלכה הזו ב"דברי רבי מאיר", ומודיעה לנו שכל מה ששמענו עד כאן הוא שיטת רבי מאיר.
שיטת החכמים
"וחכמים אומרים": החכמים נוקטים בגישה מקילה יותר, ואצלם הדבר תלוי במידה. "אם מקבלת האמבטי רביעית עד שיגיע לאוביק, כשר": אם האמבטי, האמבטיה הבנויה בטיט שיכולה להחזיק מי מקווה כשרים, מסוגלת לאסוף רביעית מים לפני שיגיעו מים אל האוביק, הגומה שבתוכה הכלי, המקווה כשר. רביעית היא הכמות הקטנה ביותר הנחשבת שיעור מקווה מן התורה. משהתיישבה הכמות הזו, אנו רואים את המקווה כמי שהתחיל להתמלא מכוח עצמו, והניקוז הוא אז שכן בלבד, מקרה של מקווה סמוך למקווה.
"ואם לאו, פסול": אבל אם אין האמבטיה יכולה להחזיק רביעית של מי גשמים לפני שהמים מגיעים אל האוביק, המקווה פסול.
רבי אלעזר ברבי צדוק
"רבי אלעזר בן צדוק אומר: אם מקבל האוביק כל שהוא, פסול." רבי אלעזר בן צדוק סובר שאם האוביק מקבל תחילה אפילו קילוח קטן שהוא, המקווה פסול, ואין נפקא מינה אם האמבטי, החלק הכשר, יכולה להחזיק רביעית או לא. כל זמן שאפילו מעט מים נאספו בניקוז לפני הכל, כל המים הנשפכים אחר כך ממשיכים ונעשים שאובין, ואותם מים שאובים פוסלים בתורם את המקווה.
נמצא שמשנה זו מותירה בידינו שלוש שיטות במתקן אחד: רבי מאיר, המסתכל רק על מקומו של הניקוז; החכמים, המסתכלים אם נאספה רביעית של מים כשרים תחילה; ורבי אלעזר ברבי צדוק, הפוסל מן הרגע שהכלי קלט אפילו טיפה לפני שהמקווה התחיל להתמלא.