מקוואות, פרק ב, משנה י. משנתנו עוסקת במקווה שיש בו בלילה של עפר ומים שנתערבו זה בזה ונעשו דבר שבין טיט לטיט של בניין. השאלה היא מתי תערובת כזו עדיין דינה כמים, שהיא מצטרפת לשיעור המקווה ואף מותר לטבול בה, ומתי איבדה את דין המים.
המחלוקת
המשנה מדברת במקווה "שיש בו ארבעים סאה", שיש בו ארבעים סאה, אלא שהשיעור מושלם רק בצירוף שני המרכיבים הנזכרים, "מים וטיט", מים וטיט, ואין באחד מהם לבדו כדי השיעור. בזה סובר רבי אליעזר "מטבילין במים", שהטבילה נעשית במים, "ואין מטבילין בטיט", ולא בחלק הטיט. לדעתו צריך אדם שיוכל לכסות את כל גופו בחלק המים עצמו, בנפרד מן העפר. ורבי יהושע פוסק "במים ובטיט", גם במים וגם בטיט. וטעמו: אם הטיט כשר להצטרף לארבעים סאה, כשר הוא גם שיתכסה בו הגוף.
באיזה טיט מדובר?
מיד מצמצמת המשנה את המקרה: "באיזה טיט מטבילין?", באיזה מין טיט אפשר לטבול? "בטיט שהמים צפין על גביו", בטיט שהמים צפים על פניו. קולתו של רבי יהושע נאמרה דווקא בתערובת רכה, שרובה מים, שאינה דחוסה, והמים עדיין עומדים על פני השטח שלה.
ההמשך קובע גבול. כאשר הנוזל נסחף לצד אחד של המקווה והעפר שקע לצד האחר, שוב אין כאן גוף אחד מעורב, והמשנה מתארת זאת: "היה המים מצד אחד", שהמים בצד אחד. במצב כזה אומרת המשנה "מודה רבי יהושע", שרבי יהושע מודה לדבר: "שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט", הטבילה כשרה במים ופסולה בטיט.
עד כמה צריך הטיט להיות רך?
ומכאן מדקדקת המשנה עוד בהגדרה: "ואיזה הוא הטיט שאמרו?", באיזה טיט דיברו?
- המידה הראשונה היא של רבי מאיר: "בטיט שהקנה יורד מאליו", טיט שהקנה יורד בו מעצמו. נועצים קנה בתערובת, ואם הוא מפלס לו דרך עד שהוא מגיע לקרקעית המקווה, למדנו שאין כאן שום דבר דחוס או מעובה, והחומר נשאר בדין מים.
- מידה קלה יותר נותן רבי יהודה: "מקום שאין הקנה עומד", מקום שאין הקנה נשאר בו זקוף. הוא אינו דורש, כדעה הקודמת, שהקנה יעבור את כל התערובת. בקרקע רגילה קנה שנועצים בה נשאר במקומו, וכאן די בכך שהחומר אינו יכול להחזיק את הקנה, והוא נופל ואינו עומד, אף שאינו מגיע לקרקעית.
- קל מזה הוא אבא אלעזר בן דלאי, ומידתו "מקום שהמשקולת יורדת", מקום שהמשקולת יורדת בו. הבנאים היו תולים משקולת בחוט כדי לבדוק שהקיר ישר. מפילים משקולת כזו לתוך התערובת, ואם היא מפלסת לה דרך בתוכה, די בכך, אף שמשקולת כזו חודרת גם בחומרים שהם עבים בהרבה ממים. תערובת כזו אינה נקראת טיט כלל אלא מים.
- רבי אליעזר נותן את החבית לסימן: כל "היורד בפי חבית", מה שיורד דרך פי החבית. אם התערובת נשפכת דרך אותו פתח, מידת רכותה מספיקה.
- לרבי שמעון המידה היא "הנכנס בשפופרת הנוד", כל מה שנכנס בשפופרת הנוד, אותו פתח צר שדרכו מוציאים את מה שבתוך הנוד. שיעור זרימה כזה כבר די בו.
- ולבסוף מידתו של רבי אלעזר בר' צדוק: "הנמדד בלוג", כל מה שאפשר למדוד אותו בלוג, הכלי שבו מודדים נוזלים. אם אפשר להעלות את התערובת באותו כלי ולשפוך אותה, נתקיים התנאי; ומפני שפיו של הלוג רחב מן הפתחים שנזכרו קודם, אף תערובת עבה במקצת כשרה בו. דינה כנוזל, וטבילה בטיט כזה כשרה.