מקוואות, פרק ו, משנה ט. המשנה ממשיכה בעניין עירוב מקוואות, כלומר הכללים הקובעים מתי שני גופי מים סמוכים נחשבים כאחד. נדמיין שתי בריכות העומדות זו בצד זו, ובכל אחת עשרים סאה בלבד, כך שאין אחת מהן מקווה בפני עצמה. אם ניתן לחבר ביניהן, יש בשתיהן יחד ארבעים סאה כשיעור. עד כה למדנו שהחיבור טעון פתח של "כשפופרת הנוד", כרוחב פי הנוד של עור. משנתנו מחדשת חידוש: יש מצבים שבהם אין צורך בפתח כזה.
סדק במחיצה המפרידה
המעשה שלפנינו: "כותל שבין שתי מקוואות שנסדק", מחיצה העומדת בין שתי מקוואות ונפתח בה סדק. הכל תלוי עתה בכיוון הסדק. "לשתי מצטרף": כאשר הסדק הולך לפי השתי, שתי הבריכות מתחברות ונחשבות למקווה אחד, אף שאין שם פתח בשיעור המלא. "לערב אינו מצטרף": כאשר הסדק הולך לפי הערב, אין הבריכות מתחברות, והמשנה מוסיפה שהן נשארות שני גופי מים נפרדים, אלא אם כן יש במקום מסוים בסדק פתח בשיעור שפופרת הנוד.
לפי הדעה הראשונה במשנה, "שתי" הוא סדק ההולך לרוחב, מצד אל צד, ו"ערב" הוא סדק ההולך לאורך, מלמעלה למטה.
אחר כך מביאה המשנה דעה חולקת: "חילוף הדברים", שני המונחים מתפרשים בדיוק להיפך. לדעת רבי יהודה, סדק היורד מלמעלה למטה מחבר את הבריכות בלא צורך בפתח של שפופרת הנוד, ואילו סדק הנמשך בכותל מצד אל צד משאיר אותן נפרדות אלא אם כן הגיע לשיעור הזה.
הסברא לשני הצדדים
יש כאן סברא לכאן ולכאן, וכך מעירים הפוסקים: כל אחת משתי ההבנות נסמכת על טעם מבוסס.
- אפשר לומר שכאשר הסדק הולך מצד אל צד, כל רוחבה של מקווה אחת פתוח כלפי חברתה, ומעצם טבעם השניים פתוחים זה לזה ואין צורך בנקודת חיבור חזקה יותר. סדק ההולך רק מלמעלה למטה משאיר אותם פחות פתוחים זה לזה, ולכן דורש פתח שלם יותר.
- ואפשר לומר להיפך. כאשר הסדק הולך מצד אל צד, המים שבגבהים האחרים, למעלה מכאן ולמטה מכאן, אינם נוגעים זה בזה משני עברי הכותל. אבל כאשר הסדק הולך מלמעלה למטה, כל גובה וגובה במקווה אחת פוגש את הגובה המקביל בשנייה, והמים מעורבים באמת כגוף אחד.
- הראשונים מוסיפים שיקול נוסף, שאינו מצד המים אלא מצד הכותל עצמו. סדק ההולך מלמעלה למטה אינו פוגם בחוזק המבנה. סדק הנמשך בכותל מצד אל צד מחליש אותו, וכותל רעוע אינו משמש עוד מחיצה, כלומר חיץ ממשי המפריד בין שתי הבריכות.
ומאחר שיש כאן מחלוקת מהו "שתי" ומהו "ערב", אם הכוונה לסדק לרוחב או לסדק לאורך, פסקו הפוסקים שלמעשה מצריכים תמיד פתח של שפופרת הנוד בחיבור שתי מקוואות.
כשהכותל נפרץ מלמעלה
ממשיכה המשנה: "נפרצו זה לתוך זה", אם נפרצו אלו לאלו, שראש הכותל המפריד נפל ושתי הבריכות פתוחות זו לזו על גבי שפתו העליונה. כאן נותנת המשנה שני שיעורים נפרדים. לגבי גובה המים העוברים על הכותל, "עליון כקליפת השום", די בשכבה דקה כקליפת השום החיצונה: קרום מים בעלמא הפרוש על ראש הכותל מספיק. "וארכו כשפופרת הנוד", אבל הפרצה צריכה להיות רחבה לפחות כשפופרת הנוד, כפי הנוד.
ומדוע ממעטים כאן כל כך בשיעור הגובה? מפני שבמקרה זה המים מחוברים על ראש הכותל, בגלוי, ומחברים את שתי הבריכות זו לזו במישרין. זה חיבור ממשי הרבה יותר מסדק הכלוא בתוך גוף הכותל, שאינו חוצה אותו, ולכן די בנקודת חיבור קטנה יותר.
וכך חותמת המשנה את הדיון ומלמדת שלא כל חיבור בין שתי בריכות נמדד באותה אמת מידה. הכל תלוי בשאלה עד כמה שני גופי המים פתוחים זה לזה.