מקוואות, פרק ב, משנה ט. הפרק שלנו עוסק בדיני מים שאובים, והמשנה שלנו ממשיכה את הדיון צעד אחד קדימה: מתי מי גשמים שנכנסו לתוך כלי מקבלים דין של שאובים, ומתי לא?
העיקרון שעומד מאחורי המשנה הזו נקבע כבר קודם בפרק: מים שהתכנסו לתוך כלי שלא לדעת, בלי שאיש התכוון לקבלם שם, אינם נחשבים בדרך כלל למים שאובים, ומכאן עבר הדיון לשאלה כיצד מוודאים שאותם מים לא יקבלו את הדין הזה בשלב מאוחר יותר.
המקרה שבמשנה
המשנה מציירת אדם שיש בידו קנקני חרס והוא מניח אותם בתוך המקווה: "המסדר קנקנים בתוך הבור", כלומר מסדר את הקנקנים בתוך הבור. למה שמישהו יעשה זאת? המטרה היתה להשרות את דפנות הקנקנים מבחוץ כדי שיתרוו במים. משדפנות הכלי שתו את שיעורן, הן לא ישאבו יותר מן הנוזל שהוא עתיד לאגור בתוכן.
ומה קרה בפועל? "ונתמלאו מים", הקנקנים נתמלאו מים. הם שהו במקווה זמן רב דיו עד שהמים חלפו דרך הדפנות והגיעו אל חלל הכלים. החרס בולע מאוד; טבעו נקבובי, והמים מחלחלים מן הפנים החיצוני של הדופן ישר אל תוך חלל הכלי.
ההלכה
ועכשיו לפסק. המשנה אומרת "אף על פי שבלע הבור את מימיו". התמונה היא של מקווה שכביכול שתה את עצמו עד תום: המים שעמדו בבור עברו דרך דפנות הקנקנים ונמצאים כעת בתוכם. ואף על פי כן חותמת המשנה "הרי זה ישבור", שהבעל רשאי לשבור את הקנקנים. אין הוא צריך להוציאם קודם מן הבור ולרוקנם במקום אחר; הוא שובר אותם בדיוק במקום שהם עומדים, והמים הנשפכים מן הכלים השבורים חוזרים אל המקווה כשדינם בעינו, ואינם נחשבים שאובים.
פסק זה מחזק את שיטתו של רבי יהושע. במקום שהמים נכנסו לכלי שלא לדעת, בלי כוונה לכנסם שם, ההלכה היא שלא נעשו מים שאובים כלל, ולפיכך הם יכולים לחזור אל המקווה ולהצטרף למניין מימיו.