מקוואות, פרק ו', משנה ח'. משנה זו, יחד עם המשנה שאחריה, חוזרת אל נושא שכבר פגשנו בו במסכת: עירוב מקוואות, כלומר הכללים הקובעים מתי שני גופי מים הסמוכים זה לזה נחשבים מבחינה הלכתית כמקווה אחד. חלקה השני של המשנה פותח גם נושא נוסף, התהליך הנקרא זריעה, שבאמצעותו אפשר להכשיר בור מים לשימוש.
המשנה פותחת בכלל: "מטהרין את המקוואות", אפשר להכשיר מקווה אחד על ידי מקווה אחר. ובשני כיוונים: "העליון מן התחתון", את הבור העליון על ידי התחתון, "והרחוק מן הקרוב", ובור רחוק על ידי בור הסמוך אליו.
"כיצד?" המשנה שואלת מה המעשה. נצייר לעצמנו אדם שיש לו שני בורות מים. בראש הגבעה בור שבו ארבעים סאה שלמות של מים כשרים. במורד הגבעה, למטה, בור של מים שאובים, שמצד עצמם פסולים.
הסילון
מה הוא עושה? "מביא סילון", לוקח צינור. המשנה מתארת צינור "של חרס" או "של אבר" (עופרת), אבל למעשה כל חומר כשר לכך. התנאי היחיד הוא שלא יהיה בצינור בית קיבול: שאף חלק ממנו לא יהיה עשוי בצורה שתעצור מים בתוכו.
לאחר מכן הוא "מניח ידו או ידיו תחתיו", מניח את ידו או את שתי ידיו תחת פי הסילון וסותם אותו, כך שהמים אינם יכולים לזרום בחוץ, "עד שיתמלא מים", עד שהסילון מתמלא כולו מן המים של הבור העליון. משהתמלא הצינור מקצה לקצה, "ומושכו ומשיקו", הוא מושך את הסילון ומצמידו לבור התחתון. וכאן באים דברי המשנה המפליאים: "אפילו כשערה דיו", גם נקודת חיבור דקה כשערה אחת מספיקה. הבור התחתון של מים שאובים נעשה כשר, שהרי הוא מושק, נוגע ומחובר בנקודת חיבור אמיתית אל הבור העליון שבו ארבעים סאה.
שאלת המפרשים
המפרשים מקשים קושיה מובנת. לאורך המסכת למדנו שהחיבור שבין שני מקוואות צריך להיות כשפופרת הנוד, כרוחב פי הנוד. כיצד אפוא מספיקה כאן כשערה?
נביא את תשובת הרא"ש. משנתנו מדברת במקרה שבו ההשקה, חיבורם של שני גופי המים, כבר נעשתה. משנעשתה, כדי לקיים את החיבור בלבד די בנקודת נגיעה מינימלית. אבל בתחילה אכן צריך החיבור להיות כשפופרת הנוד.
יש להעיר שדרך זו אינה הולכת לפי השיטה המובאת בירושלמי ומצוטטת בשולחן ערוך ובפוסקים, שההשקה צריכה להיות תמידית, כלומר שהחיבור יישאר תמיד כמו שהיה, ואף לא לפי השיטה שמשעה שנתחבר המקווה אינו צריך עוד חיבור כלל.
מילוי הבור התחתון: נתן ונטל
המשנה עוברת למקרה שני. "היה בו בעליון ארבעים סאה", בבור העליון שבראש הגבעה יש ארבעים סאה, "ובתחתון אין כלום", והתחתון ריק לגמרי. יש שם בור חצוב באדמה, ובעליו רוצה למלאותו ולעשות ממנו מקווה כשר. גשם אינו יורד. כיצד יעשה?
המשנה משיבה: "ממלא בכתף", הוא שואב מים לדלי, נושא אותו על כתפו ומערה אותו "ונותן לעליון", אל הבור שלמעלה. הוא ממשיך בכך, והמים שלמעלה עולים על גדותיהם ויורדים במורד אל הבור שלמטה, עד שנתקבצו שם ארבעים סאה: "עד שירדו לתחתון ארבעים סאה".
כדאי לשים לב לאופן שבו הראשונים מבארים זאת, והם קוראים לתהליך נתן ונטל. בשעה שהוא נותן מים שאובים לתוך המקווה העליון, הוא דוחה משם מידה שווה של מי הגשמים הכשרים שהיו בו, והם אלה שנשפכים ויורדים אל הבור התחתון. וכך הוא חוזר ועושה פעם אחר פעם. המקווה העליון נשאר כשר כל העת, והבור התחתון נעשה בסופו של דבר מקווה כשר גם הוא.
יש דיון בפוסקים אם נתן ונטל מועיל כשאין לו רוב מי גשמים. למעשה, מקוואות רבים בימינו מדקדקים בזה: גם כשמוסיפים מי עירייה למקווה הקיים, נזהרים שרוב המים, עשרים ואחת סאה, יישארו מי גשמים.
נמצא שהמשנה מלמדת אותנו שני דרכים שונות בתכלית להעביר כשרות מגוף מים אחד לאחר: נגיעה, שבה המים הפסולים מתחברים אל המים הכשרים ומיטהרים במגעם, ודחייה, שבה המים הכשרים עצמם מועברים בהדרגה אל המקום שבו הם נצרכים.