מקוואות, פרק א, משנה ח. לאורך כל הפרק המשנה מטפסת בסולם של מימות, כשכל מדרגה יש בה מעלה על זו שלפניה. במשנה שלנו המניין מגיע לסופו: כאן אנו מגיעים לחמישית ולשישית, הגבוהה שבכולן, מתוך שש מעלות המקוואות.
יסוד אחד עומד בשתי ההלכות שכאן. אין מעיין דומה למקווה של מי גשמים. מי גשמים אינם מטהרים אלא כשהם מכונסים ועומדים במקומם, ואילו מי מעיין מטהרים אפילו כשהם נמשכים וזוחלים על גבי הקרקע, בלא מחיצות שיעצרו אותם.
המדרגה החמישית: מים מוכים
"למעלה מהן", למעלה מן המקווה שנמנה לפניו, "מים מוכים". אלו מי מעיין שלא נתערבו בהם מים שאובים שנתמלאו בכלי, אלא שאיכותם ירודה: מלוחים יותר מדי, או מרים, מים שאין קוראים להם נאים. ואף על פי כן, "שהן מטהרין בזוחלין". מכיוון שמעיין גמור הם, הרי הם מטהרים בזוחלין, כלומר בשעה שהם נמשכים. אין צורך לכנסם ולעצרם במקום אחד, ואדם טובל בהם אפילו כשהמים זורמים.
המדרגה השישית: מים חיים
"למעלה מהן", למעלה מכל אלו, ואחרונה משש המעלות, "מים חיים": מי מעיין טבעיים, צלולים, מתוקים וראויים לשתייה. מעלתם בשלוש טהרות שהתורה מסרה להם ולהם בלבד.
- "שהן טבילה לזבים". לזב אין כל מקווה כשר. הכתוב התנה תנאי בטבילתו, שרחיצת גופו תהיה "במים חיים", ודווקא המים שהמשנה מדברת בהם כאן כשרים לאותה טבילה.
- "והזיה למצורעים". באותם מים עצמם נעשית ההזיה שבסדר טהרתו של מצורע, שבה שוב מפרשת התורה את התנאי: "אל כלי חרש על מים חיים".
- "וכשרין לקדש מהן מי חטאת". כשרים הם גם לקידוש מי חטאת, התערובת הנעשית באפר פרה אדומה, שמזים ממנה על מי שנטמא בטומאת מת בשלישי ובשביעי כדי לטהרו. אף כאן דורשת התורה מים חיים, ומצווה לתת "מים חיים" על האפר בתוך כלי.
בשלושת השימושים הללו חותמת המשנה את סולמה. מן הכינוסים הפחותים ביותר שבתחילת הפרק, כשכל מדרגה מוסיפה כוח אחד, הגענו אל המים החיים, המים שהתורה הפקידה בידם את הטהרות הנעלות מכולן.