מקוואות, פרק ז, משנה ז. המשנה עוסקת במקווה שיש בו ארבעים סאה בדיוק, ולא טיפה יותר, ושואלת מה יעשה אדם כאשר המים, כמות שהם, אינם מספיקים לכסות את הדבר שהוא צריך להטביל. שלושה מקרים נפרדים מובאים כאן, וכל אחד מהם מלמד אותנו דבר בהגדרת טבילה כשרה.
המיטה שרגליה שוקעות בטיט
המקרה הראשון: "הטביל בו את המיטה", אדם הטביל מיטה במקווה כזה. המיטה נטמאה וצריכה טבילה, אלא שאינה נכנסת לתוך המים; אין במקווה עומק מספיק בשבילה. אולם קרקעיתו של מקווה זה אינה סלע קשה אלא שכבת טיט עבה. לפיכך הוא דוחק את המיטה כלפי מטה, ותוך כדי הדחיקה רגלי המיטה חודרות לתוך הקרקעית הבוצית עד שכל המיטה נמצאת מתחת לפני המים.
ומה הדין? המשנה קובעת שהמיטה טהורה: הטבילה עלתה לה, אף על פי שרגליה נמצאות בסופו של דבר נעוצות בבוץ הדחוס, "שוקעות בטיט העבה", ולא מוקפות מים. היינו מניחים את ההפך, שהרי טיט אינו מקווה, ומה שנעוץ בתוכו קשה לקרוא לו טבול. הסברה של המשנה מונח בשלוש מילים, "מפני שהמים מקדמין": המים מקדימים את הרגל. נעיצת הרגל בקרקעית הרכה חופרת לה תעלה, והמים נשפכים לתוך אותה תעלה עוד לפני שהרגל עצמה מגיעה לשם. כל רגל ורגל, אם כן, יורדת לתוך חלל שכבר מלא מים, ונמצא שכל המיטה נטבלה באמת במימי המקווה.
מקווה שמימיו פרוסים בשטח רחב
המקרה השני: "מקווה שמימיו מרודדין", מקווה שמימיו פרוסים על פני שטח רחב. יש כאן ארבעים סאה שלמות, ואין חסרון בשיעור, אלא שהמים עומדים רדודים ולא עמוקים, וכמות שהם אין אדם יכול לטבול בהם. מה יעשה כדי להגביה את הגובה?
מלמדת המשנה: "כובש", הוא יכול ללחוץ חפצים לתוך המים כדי שהמים ידחקו כלפי מעלה והמפלס יעלה. "אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים", אפילו חבילות של עצים, אפילו חבילות של קנים וזרדים, מותר לשקע במים לצורך זה, "כדי שיתפחו המים", כדי שהמים יתנפחו ויעלו, "ויורד וטובל", ואחר כך הוא יורד וטובל.
כדאי לשים לב אילו חומרים בחרה המשנה: עצים וקנים, דברים שאינם מקבלים טומאה כלל. כבישת כלים לתוך המים כדי להשיג את אותה עלייה בגובה המים היא דיון אחר לגמרי. אם הגובה היה מוגבה על ידי שיקוע כלים, כשרותו של המקווה עצמה הייתה נסמכת על דבר המקבל טומאה, ומצאנו את עצמנו בפני הבעיה המוכרת של הוויה, התהוות המקווה, הנעשית על ידי דבר כזה, דבר שעלול לפסול את כל ההסדר.
המחט על מעלות המערה
המקרה האחרון שבמשנה: "מחט שנתנה על מעלות המערה", מחט טמאה שהונחה על המדרגות היורדות אל מערה, ובתחתיתה של המערה נמצא מקווה. אם היה מפילה ישר לתוך המים בוודאי הייתה עולה לה טבילה, אלא שבעליה מתיירא שהמחט תיאבד במקווה ולא תימצא לעולם. הדרך האחרת שלפניו, "היה מוליך ומביא במים", היא להעביר את ידו במים הלוך וחזור, ולהעלות גל שעולה על המדרגות ועובר על גבי המחט. פסק המשנה: "כיוון שעבר עליה הגל, טהור". מכיוון שהגל שטף עליה, רואים את המחט כאילו נטבלה טבילה כהלכתה.
וכאן עולה קושי מובן. הלכה ידועה היא שזוחלין, מים הנמצאים בתנועה, פסולים לטבילה: מימי המקווה צריכים להיות מכונסים ונחים. וכאן דווקא האדם מעורר גל במתכוון, וברגע שהמחט מתכסה, מה שמכסה אותה הם מים שעלו מן הבריכה ונשפכים בחזרה במורד המדרגות. מדוע תועיל טבילה כזו כלל?
החזון איש מציין שמשנה זו היא ראיה לשיטת הריב"ש בסימן רצ"ב. הריב"ש סובר שמים שהם בתנועה אך סופם לחזור אל גוף המקווה אינם מוגדרים זוחלין כלל, ולפיכך הם נשארים כשרים לטבילה. וזה בדיוק המקרה שלנו: הגל עולה על המדרגות ואחר כך נופל בחזרה אל המקווה שממנו בא.
נאמרו על שאלה זו גם תשובות אחרות, ובהן החילוק בין מים שאדם עצמו מניע אותם למים הזוחלים מאליהם. יש לעיין במפרשי המשנה כדי לראות את מגוון התירוצים שנאמרו.