מקוואות, פרק ו, משנה ז. משנתנו חוזרת אל עניין עירוב מקוואות, חיבורם של שני מקווי מים העומדים זה בצד זה. כל אחד מהם בפני עצמו אין בו ארבעים סאה, אך כשמחבר ביניהם מעבר כשר, ההלכה רואה בהם הקוואה אחת, מקווה מים אחד, ושניהם יחד משלימים את השיעור השלם. מה שהמשנה באה לקבוע הוא מידתו של אותו מעבר היוצר את החיבור.
מידת הנקב
"עירוב מקוואות כשפופרת הנוד, כעוביה וכחלָלה" (המעבר שבין המקוואות צריך להיות כשפופרת הנוד, כעובי דפנותיה וכחלל שבתוכה)
אמת המידה היא שפופרת הנוד, הפייה או הפקק של נאד העור, אותו חלק היושב בצוואר הכלי. שתי מידות נמנות יחד: כעוביה, עובי דפנותיה, וכחללה, החלל שבתוכה. המשנה מתרגמת זאת לדבר שאפשר לצייר בעין: נקב שרוחבו כשתי אצבעות, ולא שתי אצבעות דחוקות בו בכוח, אלא שתי אצבעות חוזרות למקומן, שנכנסות ומסתובבות בו בנחת, פונות לכאן ולכאן בתוך החלל.
ספק במידה
"ספק כשפופרת הנוד ספק שאינו כשפופרת הנוד, פסולה, מפני שהוא מן התורה" (ספק אם היה הנקב כשפופרת הנוד או לא, הטבילה פסולה, לפי שהדבר מן התורה)
צייר לעצמך אדם שטבל באחד משני מקוואות סמוכים. באף אחד מהם לא היו ארבעים סאה בפני עצמו, ורק חיבורם היה יכול להשלים את השיעור. אחר כך נתעורר ספק במידת המעבר: אפשר שהיה כשפופרת הנוד כהלכתה, ואפשר שהיה קטן ממנה. המשנה פוסלת את הטבילה, ונותנת את הטעם: הדבר מן התורה. מקום שחיוב מן התורה תלוי ועומד, והכלל הוא שספק דאורייתא להחמיר, עלינו לחשוש שהמעבר היה חסר ושני המקוואות לא נעשו אחד.
אותו כלל בשיעורי הטומאה
המשנה ממשיכה ומראה שאותו נימוק עצמו נוהג בשיעורים, במידות המזעריות שבהן נעשה דבר אב הטומאה:
"וכן בכזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ" (וכך הדין בכזית מן המת, בכזית מן הנבלה ובכעדשה מן השרץ)
נניח שאין אפשרות לברר אם היה שם כזית מן המת, או כזית מן הנבלה, או כשיעור עדשה מן השרץ המטמא. כאן ההכרעה המחמירה נוטה לצד ההפוך: אנו מחזיקים את השיעור כאילו היה שלם, ואת הטומאה כאילו נטמא. ואין כאן שני פסקים שרירותיים. בשני המקרים לפנינו ספק דאורייתא, וספק כזה נפתר לעולם לצד המחמיר, בין שהתוצאה היא מקווה שנפסל ובין שהתוצאה היא אדם שטמא.
דבר שנתקע בנקב
עתה עוסקת המשנה במעבר שיש בו שיעור שפופרת הנוד שלם, אלא שנתקע בו דבר מה, והצר את החלל.
"כל שיעמיד כשפופרת הנוד, ממעטו" (כל דבר שיעמוד בנקב שהוא כשפופרת הנוד, ממעט את שיעורו)
כל דבר התופס מקום באותו נקב מפחית ממידתו. ומשמיעט את הפתח עד שלא נשתיירה בו שפופרת הנוד שלמה, נפסק החיבור שבין המקוואות, ושוב אין רואים אותם כמקווה מים אחד.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שהוא מברִיַּת המים, טהור" (כל דבר שהוא מבריית המים, טהור)
רבן שמעון בן גמליאל מוציא מן הכלל. כל דבר שמקורו בבריאת המים עצמם, כלומר דג, שהקדוש ברוך הוא הוציאו מן המים, אינו נחשב חוסם כלל. נזדמן בריה כזו ונחה בנקב המחבר בין המקוואות, אין זו חציצה. דינה נגרר אחר דין המים, ולפיכך נשארים המקוואות מעורבין, מחוברים, ורוחב המעבר הנדרש נחשב כמי שלא נתמעט.
סיכום
שני מקוואות נעשים אחד כשהנקב המחבר ביניהם שיעורו כשפופרת הנוד, דהיינו רוחב שתי אצבעות ובהן מקום להסתובב. ספק בשיעור זה נפסק להחמיר, כדרך כל ספק בשיעורי התורה, וכל הממלא את הנקב ממעט בו, חוץ מבריה חיה שיצאה מן המים מתחילתה, לדעת רבן שמעון בן גמליאל.