מקוואות, פרק י, משנה ז. המשנה הזו פונה מן דיני הטבילה עצמם ומביאה גזירת חכמים בעניין מי שאוכל אוכל או שותה משקה טמא, ולצידה השוואה בין הדינים האלה לדיני המקווה.
חכמים גזרו שהאוכל אוכלין טמאים או השותה משקין טמאים נפסל לתרומה: גופו נעשה בלתי ראוי לאכול תרומה. וכל זה דווקא אם אכל או שתה שיעור מסוים ולא פחות.
שיעור חצי פרס
השיעור שמדובר בו כאן הוא חצי פרס. בלשון המשנה "פרס" משמעו חצי, והחצי הזה הוא חצייה של כיכר. כיכר שלמה יש בה מזון שתי סעודות, כלומר די מזון לשתי סעודות; ממילא פרס, שהוא חצי כיכר, עולה לכדי מזון סעודה אחת. חצי פרס הוא חציו של זה, שיעור של חצי סעודה, וזהו השיעור המינימלי של אוכל טמא שאדם צריך לבלוע כדי שתחול עליו גזירת חכמים הזו.
לשון המשנה
"כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויה בשיעור כחצי פרס". כל סוגי האוכלין הטמאים מצטרפים זה עם זה. אין האדם צריך לאכול חצי פרס שלם ממין אוכל אחד; כל האוכלין הטמאים שאכל מצטרפים יחד לשיעור חצי פרס, ובכך גופו נפסל מלאכול תרומה.
"כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוויה ברביעית". אותו עיקרון עצמו נוהג במשקין, ששיעורם רביעית. ומכירים אנו את שבעת המשקין שבהלכה: יין, דבש, שמן (כגון שמן זית), חלב, טל, דם ומים. כולם מצטרפים לשיעור רביעית, שכשהיא טמאה ונשתתה היא פוסלת את האדם מלאכול תרומה.
החומרה שבמשקין לעומת המקווה
המשנה מסיימת: "זה חומר בשתיית משקין טמאים מבמקווה". יש כאן חומרה בדיני שתיית משקין טמאים לעומת דיני המקווה. "עשה בו שאר משקין כמים": כאן דין שאר המשקין כדין המים ממש, ולכן כולם מתאימים זה לזה ומצטרפים יחד לשיעור רביעית.
אבל במקווה אין דין שאר המשקין כדין המים. אי אפשר לחבר אותם למקווה על ידי השקה, ולכן אם הם טמאים הם נשארים פסולים ואינם נטהרים. וגם בכיוון ההפוך יש הבדל: פסול שאובים נאמר במים בלבד ולא בשאר המשקין.