מקוואות, פרק א, משנה ז. הפרק שלנו עולה שלב אחר שלב. כל משנה מציגה מקווה מים שיש בו יתרון על זה שנמנה לפניו, עד שהמשנה פרסה שש דרגות של מים העולות זו על זו. משנתנו מוסיפה לנו עוד שני שלבים באותו סולם.
לפני שנתחיל, כדאי להעמיד לפנינו הבחנה יסודית אחת, שכל המשנה סובבת עליה. מקווה של מי גשמים אינו מטהר אלא כשמימיו מכונסים ועומדים במקומם, ורק כשיש בו השיעור הנדרש של ארבעים סאה. ואילו מעיין, מים הנובעים מן הקרקע, מטהר אף בזוחלין, בשעה שמימיו נמשכים והולכים, ומטהר בכל שיעור שהוא.
השלב הראשון: מקווה שיש בו ארבעים סאה
"למעלה מהן", למעלה מן הדרגות שכבר נמנו במשנה, "מקווה שיש בו ארבעים סאה", כינוס של מי גשמים שיש בו ארבעים סאה. ומה יתרונו? "שבו טובלין ומטבילין": במקווה כזה אדם שנטמא טובל ועולה טהור, וכן מטבילין בו כלים שנטמאו. וכל זה בתנאי שהמים עומדים ומכונסים במקומם ואינם זוחלים.
השלב השני: מעיין מועט שרבו עליו מים שאובין
"למעלה מהן", למעלה מזה, "מעיין שמימיו מועטין": מעיין אמיתי, אלא שנביעתו מעוטה, פחות מארבעים סאה. "והרבו עליו מים שאובין", והוסיף אדם על מימיו מים שאובין, מים שנשאבו בכלי. בדרך כלל מים כאלה הם קלקולו של המקווה; אם נשפכו לתוך מקווה של מי גשמים הם פוסלים אותו. כאן נשפכו לתוך המעיין, ובין שניהם יחד יש עכשיו ארבעים סאה.
ומה דינה של תערובת זו? המשנה קובעת שדינה מעורב, והיא נוטלת מזה ומזה. "שווה למקווה לטהר באשבורן": מצד אחד הרי היא כמקווה רגיל, שאינו מטהר אלא באשבורן, כשמימיו מכונסים ועומדים, ולא בזוחלין. "ולמעיין לטהר בכל שהוא": ומצד שני נשאר בה כוחו של מעיין, שהיא מטהרת בכל שיעור שיש בה, ואינה צריכה שיעור שלם של ארבעים סאה.
נמצא שההלכה יוצאת כמין פשרה. הואיל וחלק מן המים הללו מים שאובין, אין טובלין בהם אלא במקום שהמים עומדים; ואילו הואיל וחלקם מי מעיין, אינם צריכים שיעור שלם של ארבעים סאה.
שאלה שמעלים המפרשים
הרבה מן המפרשים מתעכבים דווקא על פשרה זו ושואלים מה טעמה. אם אנו דנים מקווה מים זה כמקווה רגיל, מפני מה ייפטר משיעור ארבעים סאה? ואם אנו דנים אותו כמעיין, שהרי הוא מטהר בכל שהוא, מפני מה יוגבל לטהר באשבורן בלבד, רק בשעה שהמים עומדים? המשנה שונה את ההלכה כתערובת של שניהם, וטעמו של אותו עירוב הוא עניין שהמפרשים דנים בו בארוכה.