מקוואות, פרק ט, משנה ו. הפרק עוסק בחציצה, דבר החוצץ בין מי המקווה לבין הדבר הנטבל ופוסל בכך את הטבילה. לאחר שדיברה המשנה בכלים ובחפצים אחרים, היא שואלת עתה על בגד: מה דינו של לכלוך שנמצא על בגד הטעון טבילה?
המשנה קובעת: "על הבגדים מצד אחד, אינו חוצץ". אם הלכלוך נמצא על הבגד מצד אחד בלבד, כלומר שלא נבלע בבד ואין בו כדי לחדור אל הצד השני, אין הוא חציצה. "משני צדדין, חוצץ". אבל אם חדר ונבלע בבד עד שהוא נראה משני צדי הבגד, הרי הוא חוצץ והטבילה פסולה.
לאחר מכן מובאת דעה חולקת. רבי יהודה מעיד "משום רבי ישמעאל", כלומר בשמו של רבי ישמעאל, ש"אף מצד אחד", לכלוך הנראה על פני שטח אחד בלבד, כבר חוצץ. וטעמו: אין אדם מוכן להשאיר על בגדיו לכלוך כלשהו, וכיוון שהוא מקפיד על כך, אותה הקפדה היא שהופכת אף לכלוך שעל פני השטח לחציצה בפני המים.
"רבי יוסי אומר" פותח דעה שלישית, המבדילה בין בעל בגד אחד לחברו. בבגדיהם של ה"בנאים" חוצץ הלכלוך "מצד אחד", מצד אחד בלבד. "בנאים" הם תלמידי חכמים, והכינוי נסמך על מה שנקראו תלמידי חכמים "בוניך", שהם הבונים האמיתיים של העולם. לימדונו חכמים שבגדו של תלמיד חכם צריך להיות נקי מכל כתם, ולפיכך אף לכלוך שלא נבלע בבד הוא דבר שהוא מקפיד עליו, ועל כן הוא חוצץ בינו לבין מי המקווה.
"ושל בור", אבל בגדו של עם הארץ, שאינו מדקדק בהופעתו, נפסל לטבילה רק כאשר הלכלוך הוא "משני צדדין", כלומר נראה משני צדי הבגד.
שוב אנו רואים שהלכות חציצה נמדדות לפי הקפדה, לפי מידת אי נעימותו של בעל הבגד ממה שדבוק בו, ורבי יוסי מלמד שאמת המידה של תלמיד חכם בלבושו היא כשלעצמה מציאות הלכתית, ויש לה השלכות על טבילתו.