מקוואות, פרק ז, משנה ו. מקווה כשר צריך ארבעים סאה של מים. משנתנו עוסקת במצב עדין: מקווה שיש בו בדיוק את השיעור הזה ולא טיפה יותר, שבו כל חיסרון של מים מותיר מיד את המקווה חסר.
שניים שטבלו זה אחר זה
פתיחת המשנה: "מקווה שיש בו ארבעים סאה מכוונות", מקווה שמימיו מגיעים לארבעים סאה בדיוק. ואז, "ירדו שניים", שני אנשים ירדו לתוכו, "וטבלו זה אחר זה", וכל אחד טבל בתורו, השני נכנס מיד אחרי הראשון. על כך פוסקת המשנה: "הראשון טהור והשני טמא".
לגבי מי שירד ראשון אין כל בעיה: בשעת טבילתו היו במקווה ארבעים סאה שלמות, והוא עולה טהור. אבל מי שבא אחריו אינו מרוויח כלום מטבילתו ונשאר טמא. הטעם הוא המים שנשאו על גופו של הראשון בעלייתו מן המקווה; חיסרון זה מספיק להוריד את המקווה מן השיעור, ונמצא שהשני טבל במקווה שכבר היה חסר.
רבי יהודה וגוד אחית
"רבי יהודה אומר: אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים, אף השני טהור". רבי יהודה פוסק שאם רגליו של הראשון עדיין נוגעות במימי המקווה, אף השני טהור.
העיקרון שעליו הדבר בנוי הוא גוד אחית: המים שעל גופו של הראשון נחשבים כמחוברים עדיין למקווה, נמשכים ומחוברים אליו דרך רגליו הנוגעות במים. ומאחר שהם מחוברים, אותם מים מצטרפים לשיעור, והמקווה נחשב מקווה שלם על ארבעים סאה שלו.
סגוס שקצתה נוגעת במים
מכאן עוברת המשנה למקרה מקביל: "הטביל בו את הסגוס והעלהו מקצתו נוגע במים, טהור". אדם הטביל במקווה שמיכה טמאה, והבד ספג ממימי המקווה, כך שחלק מן הארבעים סאה נמצא עתה בתוך האריג עצמו. אף על פי כן, כל זמן שקצה מן הסגוס לא יצא מן המים, הלחות הבלועה נחשבת גוף אחד עם המקווה שמתחתיה. השיעור אינו נפגם, ומי שטובל באותו רגע, בשעה שהסגוס עדיין נוגע במקווה, טהור.
בין המפרשים יש כאן דיון: האם הלכה זו נאמרה דווקא לשיטת רבי יהודה, שסברתו נשענת על גוד אחית, או שהיא עומדת אף לשאר השיטות.
הכר והכסת: הלכה למעשה
לסיום מלמדת המשנה מקרה בעל השלכה מעשית ממש: "הכר והכסת של עור". כאן אין אנו עוסקים בבגד פשוט אלא בכר או כסת של עור, כלי שיש לו בית קיבול, חלל שהמים נעצרים בתוכו.
"כיוון שהגביה שפתותיהן מן המים", ברגע ששפתות הכלי הורמו מעל פני המים, כל המים שבחללו נחתכו מגוף המקווה. וכיוון שהמקווה התחיל בארבעים סאה בלי תוספת, הרי הוא עתה חסר, שאותה כמות הכלואה בכר או בכסת אינה עולה עוד למנין השיעור.
והבעיה מסתבכת עוד. משעה שהמים הללו הורמו והוצאו, דינם מים שאובים. תחזיר את הכר לתוך המקווה, ונמצא שאתה שופך מים שאובים לתוך מקווה שכבר חסר מארבעים סאה.
לכן שואלת המשנה "כיצד יעשה" - מה יעשה? התשובה מעשית להפליא: "מטבילן ומעלה אותם דרך שוליהן". יטביל אותם, וכשמוציאם יעלה אותם כששוליהם למעלה, הפוכים. המים שבתוכם נשפכים חזרה אל המקווה עוד לפני שנפרדו ממנו, ולכן אינם נעשים שאובים לעולם, שיעור המקווה אינו מתמעט, והטבילה כשרה.