מקוואות, פרק ו, משנה ו. המשנה שלפנינו מציגה מצב מפתיע: אדם (או כלי) כבר עשה מעשה טבילה כשר לגמרי, ובכל זאת ביציאתו מן המים הוא חוזר וקולט טומאה. המשנה מלמדת באילו נסיבות זה קורה, וכיצד יש לסדר את הדברים כך שהיציאה מן המקווה לא תבטל את מה שהטבילה השיגה.
הרקע: כלי חרס מטמא מאווירו
הלכה אחת בענייני חרס צריכה להיות מונחת לפנינו לפני שנוכל לקרוא את המשנה. כלי חרס שנטמא הוא מטמא מאווירו: כל דבר הנכנס לחלל שבתוכו קולט את טומאתו, ואין צורך בנגיעה בדפנות כלל. אדם אינו נטמא בדרך זו. אבל כלים ואוכלין נטמאים ברגע שהם נמצאים בתוך אותו חלל.
נוסיף על כך הלכה שנייה: הטבילה אינה מועילה לחרס. משנטמא כלי חרס, אין מקווה בעולם שמטהר אותו. אפילו בשעה שהוא שקוע במי המקווה הוא עדיין כלי חרס טמא, ובכוחו המלא להעביר את טומאתו לכל מה שנמצא בחללו.
המעשה בגיסטרא
המשנה מתארת גיסטרא, שבר שנשאר מכלי חרס שנשבר, המונח בתוך מקווה. יש למישהו כלים הצריכים טהרה, ובמקום להטבילם במרחב הפתוח של המקווה הוא מטבילם בתוך אותו שבר.
"גִּיסְטְרָא שֶׁבַּמִּקְוֶה וְהִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, טָהֲרוּ מִטֻּמְאָתָן, אֲבָל טְמֵאִים עַל גַּב כְּלִי חֶרֶס" (השבר שבמקווה שהטביל בו את הכלים, נטהרו מטומאתם, אבל טמאים מחמת כלי החרס).
מצד הטבילה עצמה אין כל פגם. המים שבתוך הגיסטרא מחוברים למי המקווה שסביבם, ולכן אינם נחשבים מים שבכלי כלל; אלו מי מקווה פשוטים, והכלים משתחררים מטומאתם. הקושי מתחיל רק בשעת ההוצאה. דמיינו את השבר עומד כך ששפתו מתרוממת מעל פני המים. הרמת הכלים מן המים פירושה העלאתם דרך חלל החרס במקום שאותו חלל אינו עוד תחת המים, וטיפות המים הדבוקות בהם מצויות אז בתוך אווירו של כלי חרס טמא. הטיפות קולטות טומאה, ומעבירות אותה מיד חזרה לכלים שרק עתה נטהרו. לכן המשנה מכריזה עליהם טמאים מחמת החרס.
כשהמים צפים על השפה
"אִם הָיָה הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן, טְהוֹרִים" (אם היו המים צפים על גביו בכל שיעור שיהיה, טהורים).
במקום שבו שפת הגיסטרא אינה מגולה כלל, ומי המקווה עומדים מעליה בכל שיעור קטן שיהיה, הכלים נשארים טהורים. כל חללו של השבר מצוי מתחת לפני המים, ולכן הכלים אינם נמצאים לעולם בתוך אווירו של חרס מחוץ למים. הם עוברים ממי מקווה למי מקווה בלי הפסק, ואין לחרס פתח להשפיע עליהם.
המקרה המקביל: מעיין הנמשך דרך תנור
אותו כלל מיושם עתה במצב שני. מעיין יוצא ועובר דרך תנור של חרס שהוא טמא, ואדם יורד לתוך אותו תנור לטבול.
"הוּא טָהוֹר, וְיָדָיו טְמֵאוֹת" (הוא טהור, וידיו טמאות).
הוא עצמו עולה טהור. טבילתו כשרה, שהרי מה שממלא את התנור הם מימיו הזורמים של המעיין, ובכל מקרה אווירו של כלי חרס אינו מטמא אדם. ידיו הן עניין אחר: הן טמאות, שכן כלי חרס טמא יכול לטמא ידיים אף במקום שאינו יכול לטמא את האדם עצמו. וגם כאן המשנה מדברת בתנור שדפנותיו גבוהות מפני המים, כך שהרמת ידיו מעלה אותן לתוך חלל החרס המגולה.
אבל אם המים עומדים על גבי התנור, כך שידיו, אף בשעה שהוא מרים אותן, עדיין שקועות במים וגבוהות משפת החרס, אף הן טהורות. הן אינן נכנסות לעולם לחלל החרס שאינו מכוסה, ואין דבר מטומאת התנור שיכול להגיע אליהן.
מה מלמדת המשנה
רעיון אחד קושר את שני חלקי המשנה. חרס שנטמא אוחז בטומאתו אף בשעה שהוא מונח מתחת למי המקווה, והסיכון שהוא יוצר ממוקם בדיוק במרחב הפתוח שמעל פני המים, בשעת העלייה. במקום שבו המים מכסים את הכלי כולו ואין חלל מגולה שצריך לעבור בו, הטבילה אינה רק כשרה; לא נשאר דבר שיוכל לבטל אותה.