מקוואות, פרק ה, משנה ו. הפרק כולו עוסק במקווי המים הטבעיים השונים ובשאלה אילו מהם כשרים לטבילה, ומשנתנו ממשיכה את הדיון הזה, ופותחת במעשה שבים.
גל שנתלש מן הים
המשנה פותחת: "גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים, טהורים", גל נתלש מגוף הים ובאותו גל היו ארבעים סאה של מים, ונפל על אדם או על כלים. הדין הוא שהם טהורים. ארבעים הסאה ירדו עליהם בבת אחת וכיסו אותם, וזו עצמה טבילה, ולפיכך האדם והכלים עולים בטהרה.
הגמרא מוסיפה תנאי חשוב. כל זה דווקא במקום שהטהרה רצויה, כלומר שהייתה לאדם כוונה שהמים יטהרו אותו. אין הטבילה דבר שקורה לאדם במקרה; כוונתו שהמים הללו יטהרוהו היא חלק מן המעשה.
ארבעים סאה, בכל מקום שהן
לאחר מכן קובעת המשנה כלל: "כל מקום שיש בו ארבעים סאה, טובל ומטביל", כל מקום שנמצאים בו ארבעים סאה, אדם טובל בו את עצמו וגם מטביל בו את כליו. אותם מים עצמם משמשים לשניהם.
מכאן עוברת המשנה למקומות שאינם נראים מתאימים כלל ובכל זאת כשרים: "מטבילין בחריצין ובנעיצין ובפרסת החמור המעורבת בבקעה", טובלין בחריץ החפור בקרקע, ובנעיצין, שהם סדקים ובקיעים באדמה, לאחר שנתקבצו בהם מי גשמים. וטובלין אף בגומות שהשאירו פרסות חמור בבקעה: קרקע רכה שעברו בה בהמות והשאירו בה שקעים, ואחר כך התקשתה הקרקע והשקעים נתמלאו מי גשמים. כל זמן שכיסי המים הקטנים הללו מעורבים זה בזה, מימיהם מצטרפים ונחשבים כמקווה אחד של ארבעים סאה.
ומובן שכל זה בתנאי שהגומות פתוחות זו לזו בנקב שיעורו כשתי אצבעות בחלל וברוחב, הוא השיעור הנקרא כשפופרת הנוד, כרוחב השפופרת הסותמת את נוד היין. זה הנקב שהתורה רואה בו די כדי לערב מים שאילולא כן היו נפרדים, ולהחשיבם כמקווה אחד.
מי גשמים היורדים במורד
כאן מביאה המשנה מחלוקת. "בית שמאי אומרים: מטבילין בחרדלית של גשמים", חרדלית של גשמים היא מי גשמים הזורמים במורד ההר כנחל. בית שמאי מתירים לטבול בהם. אף שהדעה המקובלת היא שאין מי גשמים מטהרים כל זמן שהם זוחלין, כלומר נעים ממקומם, סוברים בית שמאי שמי גשמים זורמים מטהרים.
"בית הלל אומרים: אין מטבילין", לדעת בית הלל אין טובלין בזרם כזה, ושתי מניעות נפרדות עומדות בדרך. האחת היא זוחלין, וכן ההלכה: אין מי גשמים מטהרים את האדם בזחילתם, שצריכים המים להיות עומדים. השנייה היא קטפרס, מים העומדים במדרון. בכל מים כאלה הכלל הוא קטפרס אינו חיבור, מים שבמדרון אינם מתחברים; כל קטע וקטע של הזרם הוא גוף מים בפני עצמו מבחינת ההלכה, ולפיכך לא יתקבצו לעולם ארבעים סאה במקום אחד.
גדירת המים בכלים
המשנה מסיימת בנקודת הסכמה: "ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהן", בית הלל מודים שאדם יורד לתחתית ההר ובונה מחיצה ארעית מכלים, וטובל במים הנעצרים מאחריה. משעה שהכלים חוסמים את הזרימה ועוצרים את המים, אין אלו עוד מים זורמים במדרון אלא מקווה עומד של ארבעים סאה במקום אחד.
אלא שיש כאן הגבלה: "וכלים שגדר בהן לא הוטבלו". נניח שהכלים שמהם בנה את המחיצה היו עצמם טמאים. אין הם נטהרים בכך, לפי שאין טבילתם אלא מצד אחד. הצד החיצוני של המחיצה אינו נוגע במים, והוא ייפגש עם מים רק כשיגלשו המים מעברו, ובאותו שלב המים זוחלין, מים זורמים, ואינם מטהרים. לפיכך הכלים שגדר בהם נשארים כשהיו ואינם נטהרים.
למדנו אם כן מן המשנה הזאת שארבעים סאה של מים יכולים להיות כשרים בצורות הבלתי צפויות ביותר: גל הנופל מן הים, סדק באדמה, גומה שהשאירה פרסת חמור, ובתנאי שהמים אכן מכונסים ועומדים במקום אחד.