מקוואות, פרק י', משנה ו'. המשנה ממשיכה לעסוק בדין השקה, אותו סידור שבו מים הנמצאים במקום אחד באים במגע עם מים הנמצאים במקום אחר, ומתוך כך שניהם נחשבים כגוף מים אחד.
שני שימושים נפרדים יש להשקה בהלכות מקווה. הראשון בא לפתור בעיה של מים שאובים. מים שאובים כשלעצמם אינם כשרים למקווה, אבל אם משיקים אותם למקווה כשר של מים גשמים שיש בו ארבעים סאה, כל הכמות מקבלת דין מי מקווה. השימוש השני, והוא נושא משנתנו, עוסק במים טמאים: כל זמן שמעמידים מים כאלה במגע עם מקווה של מים טהורים, המים הטמאים נטהרים.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל
פותחת המשנה: "בית שמאי אומרים אין מטבילין חמין בצונן ולא צונן בחמין". כשהמשנה נוקטת כאן לשון מטבילין, אין כוונתה לטבילה ממש של חפץ, אלא לעשיית השקה. בית שמאי סוברים שאין להשיק מים חמים שנטמאו למים צוננים, ואין להשיק מים צוננים שנטמאו למים חמים. מים חמים ומים צוננים נחשבים שני מיני מים שונים, ומכיוון שאין ביניהם התאמה, אין המגע יוצר גוף מים אחד, וההשקה לא תועיל לטהר את המים הטמאים.
אותו נימוק עצמו מחילה המשנה על זוג שני: "לא יפים ברעים ולא רעים ביפים". אין להשיק מים יפים, כלומר מים מתוקים, למים רעים, כלומר מים מרים, ואין להשיק מים מרים למים מתוקים. אף כאן רואים בית שמאי שני סוגי מים נפרדים, ולפיכך אין ההשקה יכולה להמשיך טהרה מזה לזה.
הדעה החולקת נאמרת בתיבה אחת: "מטבילין". בית הלל פוסקים שההשקה מועילה. לשיטתם, הבדלי חום או הבדלי טעם אינם מחלקים את המים למינים נפרדים; חמים או צוננים, מתוקים או מרים, סוף סוף הכול מים הם, והמגע בין שני הגופים מאחד אותם.
כלי שהוא מלא משקין אחרים
עוברת המשנה לעניין קרוב: "כלי שהוא מלא משקין והטבילו כאילו לא טבל". כלי שהיה מלא משקין שאינם מים, והטבילוהו במקווה. הואיל ואין השקה בשאר משקין, אין המשקין שבתוך הכלי מתחברים כלל למי המקווה, ולכן הם נשארים במקומם בתור חציצה המפרידה בין מי המקווה לבין הכלי עצמו, והטבילה אינה מועילה כלום.
"מלא מי רגלים רואין אותם כאילו הן מים". אם הכלי מלא מי רגלים, ההלכה שונה. מי רגלים אינם אלא מים שנשתנה מראיהם, ולפיכך רואים אותם כאילו הם מים. אם כן, אפשרית כאן השקה, והטבילה מועילה.
כלי שהוא מלא מי חטאת
"מלא מי חטאת": ומה אם הכלי מלא מי חטאת, מים חיים שנתן בהם את האפר, אפר הפרה האדומה? היה מקום לחשוב שגם כאן, מאחר שביסודו של דבר זהו תמיסה של מים, יתחברו למי המקווה. ההלכה אומרת אחרת: מפני מעמדם המיוחד ואופיים המיוחד של מי חטאת, הם שומרים על זהותם העצמית וחוצצים, ואינם מתאחדים עם מי המקווה.
ומכאן תנאי: "עד שירבו המים על מי חטאת". אם יוצקים לתוכו מים פשוטים עד שירבו על מי החטאת שבכלי, בטלים מי החטאת ברוב. משעה שכך, הטבילה עולה כהשקה כשרה, והמשקה שבכלי נטהר.
רבי יוסי מחמיר יותר, וסובר שמי חטאת אינם בטלים לעולם: "רבי יוסי אומר אפילו כלי מחזיק כור ואין בו אלא רביעית כאילו לא טבל". כלי שמחזיק כור, שהם שלושים סאה, ואין בו אלא רביעית של מי חטאת. אף על פי כן אין הטבילה נחשבת לכלום: אין השקה המחברת את מה שבתוכו למקווה, והטומאה נשארת עליהם.