מקוואות, פרק א, משנה ו. הפרק הזה עולה שלב אחר שלב במדרגות של מים מכונסים, כשכל דרגה חזקה מזו שלפניה. משנתנו פותחת במילים "למעלה מהן", כלומר: לפנינו סוג של מים העומד במדרגה גבוהה יותר מן המים שתוארו במשניות הקודמות. תוך כדי המהלך בין המקרים נראה בדיוק היכן נעוץ ההבדל.
המים שבהם מדובר הם "מי תמציות כשלא פסקו": מים המתכנסים בקרקע ומבצבצים ממנה ויוצאים, בשעה שהגשמים עדיין לא פסקו, כשהגשם עדיין יורד והמים הללו עדיין מחוברים אליו. עכשיו עוברת המשנה על שורה של מצבים שבבור רגיל היו מעוררים חשש טומאה אמיתי, ומלמדת שכאן אין באף אחד מהם בעיה.
הקבוצה הראשונה: טמא ששתה
בדרך כלל, כששותה אדם טמא מן הבור, אנו חוששים למים החוזרים מפיו אל הבור. לפיכך מתייחסת המשנה לשלושה מקרי המשך:
- "שתה טמא ושתה טהור": לאחר שהטמא שתה, בא אדם טהור ושתה מאותם מים עצמם. טהרתו לא נפגעה.
- "שתה טמא ומילא בכלי טהור": לאחר שתייתו של הטמא, מילאו מים בכלי שהיה טהור. הכלי ומה שבתוכו נשארים טהורים.
- "שתה טמא ונפל כיכר של תרומה": הטמא שתה, ואחר כך נפלה כיכר של תרומה לתוך המים. והמשנה מוסיפה "אף על פי שהדיח", כלומר שאפילו הדיח את הכיכר במים שם, באופן שהעלה מים מן הבור ברצונו ומדעתו, הכיכר נשארת בטהרתה.
בכל אחד מן המקרים הללו הדין הוא טהור, לפי שכל זמן שהמים הללו מחוברים לזרם הגשם היורד, אינם מקבלים טומאה כלל.
הקבוצה השנייה: מילא בכלי טמא
המשנה חוזרת על אותם שלושה מקרי המשך במקום שהמעשה הפותח היה מילוי מים בכלי טמא:
- "מילא בכלי טמא ושתה טהור": מילאו מים בכלי שיש בו טומאה, ואחר כך שתה אדם טהור מן הבור. לא אירע דבר לטהרתו.
- מילא בכלי הטמא, "מילא בכלי טמא", ואחר כך מילא פעם שנייה בכלי שהיה טהור, "ומילא בכלי טהור": גם המילוי השני טהור. הטיפה שנטפה וחזרה מן הכלי הראשון אינה מטרידה אותנו.
- מילא בכלי שהיה טמא, ואחר כך נפלה לתוכם כיכר של תרומה, "ונפל כיכר של תרומה". גם כאן אומרת המשנה "אף על פי שהדיח": אפילו הודחה הכיכר באותם מים, היא נשארת טהורה.
הקבוצה השלישית: נפלו מים טמאים
ושוב, במקרה שמים טמאים ממש נפלו לתוך כינוס המים הזה:
- "נפלו מים טמאים ושתה טהור": מים שיש בהם טומאה נכנסו לכינוס המים הזה, ואחר כך שתה מהם אדם טהור. לא נפגעה טהרתו.
- נכנסו מים טמאים, "נפלו מים טמאים", ולאחר מכן מילאו מים בכלי שאין בו טומאה, "ומילא בכלי טהור": מה שמילא טהור.
- נכנסו מים טמאים, ואחר כך נפלה כיכר של תרומה, "ונפל כיכר של תרומה", ושוב מוסיפה המשנה "אף על פי שהדיח": אפילו הודחה הכיכר באותם מים עצמם, טהרתה עומדת.
יתרונה של דרגה זו
מים אלו נושאים יתרון נוסף על הדרגות שנמנו לפניהם: "כשרים לתרומה ולנטול מהן לידים". אין הם כשרים רק לעיסה שמפרישים ממנה חלה, אלא כשרים לתרומה עצמה. וממילא רשאי אדם לשפוך אותם על ידיו לנטילת ידים, ולא יהיה בכך שום קושי ולא יישאר טמא.
כל עיקרה של משנתנו עומד בניגוד למשניות הקודמות שבפרק, שבהן חששנו שטיפה שנשתיירה וחזרה אל הבור תטמא את הכול. כאן, מאחר שהגשם עדיין יורד והמים הללו מחוברים לגשם הטרי, הם שומרים על טהרתם כל העת.
הברטנורא מסביר מדוע. נזכיר את הכלל שקבעו בית שמאי להשבת מים חשודים לטהרתם: "רבו ושטפו", שמי גשמים חדשים זורמים לתוכם, נעשים הרוב, ושוטפים את המים הישנים מעל גדות הבור. במקום שנפלה טיפה טמאה לבור של מים טהורים, אותה זרימה מטהרת אותו. המקרה שלנו הוא בעצם אותו מצב עצמו, אלא שהוא קבוע ותמידי. מאחר שהמים הללו מחוברים באופן רצוף לגשם שעדיין יורד, הם תמיד במצב של רבו ושטפו, ולפיכך אינם מאבדים את טהרתם לעולם.