מקוואות, פרק ט, משנה ה. הפרק כולו עוסק בעניין החציצה, דבר החוצץ ומפריד בין מי המקווה ובין הדבר הטובל. כאן פונה המשנה לטבילת כלים ושאר חפצים, ושואלת אילו דברים הנדבקים בהם נחשבים חציצה ופוסלים את הטבילה.
פותחת המשנה: "אלו חוצצין בכלים", אלו הם הדברים החוצצים בכלים. "הזפת והמור", זפת ומין שרף או גומי הנוזל מן העץ, כשהם דבוקים "בכלי זכוכית", בכלי העשוי מזכוכית. ומוסיפה המשנה שאין הבדל היכן נמצא הדבר הדבוק: "בין מבחוץ בין מבפנים", בין שהוא על פני הכלי מבחוץ ובין שהוא מצדו הפנימי, בכל אופן הוא חוצץ.
מדוע בחרה המשנה דווקא בכלי זכוכית כדוגמה? שני כיווני הסבר יש בראשונים. רש"י מבאר שזהו עניין של מרקם: הזכוכית חלקה כל כך עד שכמעט שום דבר אינו נדבק בה, ורק דברים דביקים ושרפיים כזפת וכשרף העץ נצמדים לפני הזכוכית, ולכן אלו בלבד המקרים שהמשנה צריכה להזכיר. הבית יוסף, בשם הסמ"ג (וכן מצינו במסכת שבת), הולך בדרך אחרת: הזפת והגומי הם חומרים שדרך בני אדם לטלא ולסתום בהם כלים אחרים, ולכן בכלים כאלה אין הם דבר זר ואין בעל הכלי מקפיד עליהם. אבל כלי זכוכית אין דרכו להיתקן בחומרים אלו, וכשהם נמצאים עליו בעליו מקפיד עליהם, וזה עצמו הטעם שהם חוצצים.
מכאן עוברת המשנה לשורת מקרים שכולם תלויים בעיקרון אחד: אם בעל החפץ מקפיד על הלכלוך או אינו מקפיד. "על השולחן, על הטבלא, על הדרגש", אם נמצאו טיפי זפת או גומי כאלה על שולחן, על טבלה, או על דרגש, שהוא מיטה קטנה, וחפצים אלו הם "הנקיים", מן הסוג שדרכם להיות נקיים, אז "חוצצין", שכן דרך בני אדם להקפיד ואינם סובלים סימנים כאלה עליהם. אבל "על הבלוסין", על רהיטים שחוקים ומלוכלכים, "אינן חוצצין". אין אדם מקפיד על מעט לכלוך בחפץ שהוא ממילא בלוי, ובמקום שאין הקפדה אין חציצה.
אותה הבחנה עצמה נעשית בין אנשים ולא רק בין חפצים. "על מיטה של בעל הבית, חוצץ". לכלוך על מיטתו של אדם אמיד חוצץ, שהרי בעל בית עשיר אינו רוצה שמיטתו תתלכלך. "על של עני, אינו חוצץ". על מיטתו של עני אינו חוצץ, מפני שאינו מקפיד עליה.
וכן בכלי רכיבה. "על אוכף של בעל הבית, חוצץ". על אוכפו של אדם אמיד הדבר חוצץ. "ועל של זקקין, אינו חוצץ". על אוכפם של הזקקין, הסוחרים הנושאים ומוכרים נודות עור, אינו חוצץ, שכן אנשי אומנות זו אינם מקפידים בדברים כאלה. ו"על המרדעת, חוצץ", על כרית האוכף של הבהמה הוא חוצץ, שבזה דרך אדם להקפיד.
דעה חולקת חותמת את המשנה. "רבן שמעון בן גמליאל אומר": לדעתו זפת או גומי שנמצאו על מרדעת של חמור אינם פוסלים את הטבילה אלא אם כן הצטברו לכדי שיעור מסוים. והוא קובע את השיעור "עד כאיסר האיטלקי", כמידת איסר איטלקי, בקירוב כמה שאנו מדמים לעצמנו כמטבע קטן. כתם קטן מזה אין בעליו שם אליו לב, והטבילה כשרה.
החוט המשותף העובר בכל המשנה ברור: דין חציצה בכלים ובחפצים אינו נמדד לפי הדבר הדבוק בלבד, אלא לפי השאלה אם בעליו מקפיד על היותו שם.