מקוואות, פרק ז, משנה ה. הפרק שלנו עוסק בעניין שינוי מראה, כלומר שינוי בצבע המים ובמראיהם, והמשנה שלפנינו ממשיכה באותו קו ומיישמת אותו על אחד הכללים היסודיים ביותר של המקווה.
הכלל שאנו עובדים עמו הוא זה: שלושה לוגין של מים שאובים שנפלו לתוך מקווה לפני שהשלים את ארבעים הסאה שלו ממי גשמים, פוסלים את המקווה. שלושה לוגין הם השיעור המכריע; פחות מכך אינו פוסל כלל. המשנה שלנו שואלת מה הדין כאשר זהותם של אותם שלושה לוגין נעשית מסופקת בגלל שינוי בצבע.
מים שנראים כיין
נפתח במקרה הראשון. המשנה מדברת על "שלשה לוגין מים ונפל לתוכן קורטוב יין": יש כאן שלושה לוגין שלמים של מים, ולתוכם נפל קורטוב אחד, הטיפה הקטנה שבשיעורים, של יין. וכיוון שיין הוא יין, אותה טיפה יחידה חזקה דיה לצבוע את כל הנפח, עד שהנוזל אינו נראה עוד כמים אלא ככהה כצבע יין. ובלשון המשנה: "והרי מראיהן כמראה יין". נוזל זה נשפך לתוך מקווה שעדיין חסר את ארבעים הסאה שלו, והדין הוא "ונפלו למקוה, לא פסלוהו": המקווה אינו נפסל.
הסברה פשוטה. מה שנפל לתוך המקווה אינו מציג את עצמו כמים כלל, אלא כיין. כיוון שמראהו נשתנה למראה יין, אין עליו עוד שם מים מבחינה הלכתית, וחכמים לא גזרו אלא על שלושה לוגין מים. וזה אינו מים אלא יין.
מים שהושלמו בחלב
ועכשיו נהפוך את המצב. כאן מציגה המשנה "שלשה לוגין מים חסר קורטוב": כמות מים שחסרה טיפה זעירה אחת מכדי שלושה לוגין. אם היו נשפכים לתוך מקווה שאינו שלם כמות שהם, לא היה המקווה נפגע כלל, שהרי שיעור הפסילה של שלושה לוגין לא הושלם. אלא שהמשנה מוסיפה "ונפל לתוכן קורטוב חלב": נפלה לתוכם אותה טיפה חסרה, והיא חלב. מצד הנפח יש כאן עתה שלושה לוגין שלמים. אבל חלב לבן הוא, ולכן התערובת שומרת על מראה של מים, והמשנה אומרת "והרי מראיהן כמראה מים", שמראיהם מראה מים. נוזל כזה נופל לתוך המקווה, והדין הוא "ונפלו למקוה, לא פסלוהו".
ומדוע לא? לדעת התנא קמא, אין אומרים שטיפת החלב בטלה במים ולפיכך נחשבת כמים. הביטול יכול לומר לנו שהחלב אינו נחשב, אבל אין הביטול יכול לייצר שיעור. כדי לפסול את המקווה דרוש שיעור אמיתי של שלושה לוגין מים, וכאן המים עצמם חסרים מן השיעור. ולפיכך המקווה נשאר כשר.
שיטת רבי יוחנן בן נורי
"רבי יוחנן בן נורי אומר: הכל הולך אחר המראה". רבי יוחנן בן נורי חולק ופוסק שהכול נקבע לפי המראה. וכיוון שהנוזל נראה כמים, דינו כשלושה לוגין מים במלואם, ואם שאובים הם, הרי הם פוסלים את המקווה.
שים לב כמה נאה שני המקרים מעמידים את המחלוקת. במקרה הראשון המראה פעל לזכות המקווה, ולדברי הכול נוזל שמראהו כיין אינו המים שעליהם גזרו. במקרה השני המראה היה פועל לחובת המקווה, וכאן מחזיק התנא קמא שאין המראה בא במקום שיעור אמיתי של מים, ורבי יוחנן בן נורי נאמן לשיטתו שהמראה הוא כל הקביעה.