מקוואות, פרק ו, משנה ה. הפרק הזה עוסק בחיבורם של מקווי מים זה לזה ובמעמדם של מים העומדים בתוך כלי. משנתנו מפעילה את שני העניינים יחד במקרה מפתיע: כלים המונחים בתוך הים. מים שבתוך כלי אינם כשרים לטבילה, שהרי דינם כמים שנתקבלו בכלי. השאלה שהמשנה מעמידה היא כמה פתח נדרש כדי שנחדל לראות את אותם מים כמים שבכלי ונתחיל לראותם כחלק מן הים עצמו.
'השידה והתיבה שבים'. שידה ותיבה הן שני סוגים של ארגז גדול. דמיינו אותם מונחים בים כששפתם העליונה מתנשאת מעל פני המים, כך שהמים העומדים בתוכם כלואים בין דפנות העץ ואינם פתוחים אל הים שסביבם. על מים כאלה פוסקת משנתנו: 'אין מטבילין בהן', אין מטבילין בהם כלים. יש יוצא מן הכלל אחד: 'אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד', כלומר שיש נקב המחבר את הארגז אל הים, ורוחבו של הנקב כשפופרת הנוד, הצינור שבפי נוד היין.
רבי יהודה חולק כאן על מידה זו, וסובר שהשיעור הנדרש משתנה לפי מידותיו של הארגז עצמו. 'בכלי גדול': כלי שהוא גדול, כלומר שיש בו יותר משמונה טפחים, צריך שהפתח יהיה ארבעה טפחים, וכל פחות מזה משאיר את המים הכלואים בלי חיבור לים. 'ובקטן': כלי קטן, פחות משמונה טפחים, השיעור הוא 'ברובו', שיִפָּרֵץ רובה של הדופן. אם לא כן, אין המים שבתוכו נחשבים מעורבים עם המים שבחוץ.
המפרשים מקשים קושיה מובנת מאליה. לעיל במסכת קיבל רבי יהודה עצמו את שיעור שפופרת הנוד כדי לחבר מקווה מים אחד לחברו. מדוע כאן הוא תובע שיעור גדול כל כך?
התשובה היא שמדובר בשתי בעיות שונות לגמרי. במקרה הקודם המים עמדו במקום הכשר לגמרי למקווה, וכל חסרונם היה שלא היו בהם ארבעים סאה בפני עצמם. לצורך זה מספיק חיבור בשפופרת הנוד, ונוצר עירוב מקוואות שבו שני המקווים נחשבים כמקווה אחד. אבל ארגז המונח בים אינו מקום הכשר למקווה כלל, שהרי השידה והתיבה הן כלי. לפיכך חיבור המים אינו מועיל דבר, אלא צריך לבטל את שם הכלי מעיקרו. וביטול זה מצריך פתח של ארבעה טפחים בארגז גדול, או פריצת רובה של דופן בארגז קטן.
עכשיו עוברת המשנה לסוג אחר לגמרי של מקבל. 'אם היתה שק או קופה': נניח שהדבר המונח בים הוא שק ארוג מבד גס, או קופה של נצרים, כלי שכולו נקבים נקבים. במקרה כזה 'מטבילין בהם כמו שהן', הטבילה בתוכם כשרה בלי שום שינוי, 'מפני שהמים מעורבין': המים עוברים בחופשיות הלוך וחזור. הנקבים הרבים שבהם מחברים את המים שבפנים אל הים שסביב, וממילא הטבלת חפץ בתוך הקופה היא כהטבלתו במקווה עצמו. וכך אנו נוהגים גם היום: חפץ הטעון טבילה מונח בתוך סל, והסל מורד אל המקווה, לפי שהנקבים שבאריגתו עושים את המים שבפנים ואת המים שבחוץ למים אחד.
'היו נתונים תחת הצינור'. ומה אם אותו שק או אותה קופה הונחו תחת הצינור שדרכו מי הגשמים נכנסים למקווה, כך שהמים הנכנסים עברו דרכם? 'אינם פוסלין את המקוה'. מים נעשים שאובין רק כשהם נתקבלו בכלי, וכלים אלו מנוקבים כל כך עד שהמים לא נעצרו בהם באמת, אלא רק זרמו דרכם. לפיכך המים המגיעים למקווה נשארים במעמדם כמי גשמים.
'אלא מטבילין אותן ומעלין אותן כדרכן'. לא רק שמותר להטביל בהם, אלא שהמשנה מתירה גם להעלותם מן המים כדרכם הרגילה. ההשוואה לכלי שלם שאינו מנוקב מבהירה את העניין. במקווה שיש בו ארבעים סאה בדיוק ולא יותר, צריך להעלות את הכלי כשהוא הפוך, כדי שהמים שבתוכו יישפכו בחזרה ולא ייחשבו מים שאובין. אם יעלה אותו זקוף, המים הכלואים בתוכו נעשים שאובין, ואי אפשר להחזירם למקווה, והמקווה נשאר חסר משיעורו. אבל שקים וקופות, שכולם נקבים, אין בהם שאלת שאובין כלל על המים שבתוכם, ולכן מותר להעלותם מן המים כדרכם, בלי שום זהירות מיוחדת.
נמצא שהמשנה מותחת קו ברור. ארגז סגור בים נשאר כלי, ומימיו נשארים מים שבכלי עד שיִפָּרְצוּ דפנותיו כשיעור המבטל את שם הכלי. אבל שק או קופה, שדפנותיהם כמעט אינן מפרידות בין הפנים לחוץ, אינם עוצרים מים מעולם, ולכן מותר להשתמש בהם לטבילה בחופשיות, ומותר להעמידם תחת הצינור, ומותר להעלותם מן המים כמו שהם.