מקוואות, פרק ה, משנה ה. הפרק הזה עוסק במיני המקורות הטבעיים של מים ושואל על כל אחד מהם באיזה דין הוא נוהג: בדין מקווה, כלומר קיבוץ של מי גשמים, או בדין מעיין. משנתנו קובעת את הכלל היסודי במים הנמשכים לעומת מים שנתקבצו מן הגשמים, ואחר כך נכנסת לשאלה מעשית מאוד: מקווה שהתחיל לדלוף.
מים זוחלין ומים נוטפין
פתיחת המשנה היא "הזוחלין כמעין": מים ההולכים ונמשכים מאליהם, נהר למשל, דינם כדין מעיין. שתי תוצאות יוצאות מכאן. ראשית, מים כאלה מטהרים בכל שהו, בכל שיעור שיהיה, אפילו מעט. שנית, הם כשרים לכל מקום שהתורה דורשת בו מי מעיין: טבילת זב, טהרת מצורע, קידוש מי פרה אדומה, ושאר המקרים מסוג זה.
ואחר כך "והנוטפין כמקוה": מי גשמים המטפטפים ויורדים ומתקבצים בגומה שבקרקע, דינם דין מקווה, ואינם מטהרים אלא לאחר שנתקבצו שם ארבעים סאה. הרי שהמשנה מחלקת בין שני סוגים: מקור מים שנוצר מעצמו ונמשך מעצמו, לעומת מים שכל קיומם בא מגשמים שנתקבצו במקום אחד.
עדותו של רבי צדוק
ומה יהיה כשהתערבו שני הסוגים זה בזה? המשנה מביאה עדות: "העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים" - כשמי גשמים זרמו אל תוך מקור מים שנוצר מעצמו בקרקע, ורוב המים הם המים הנמשכים מאליהם שדינם כמעיין, המים נשארים במעמדם הראשון. הם כשרים, ודינם דין זוחלין, ומטהרים אף כשהם נמשכים.
מקווה שנפתח בו נקב
המקרה ההפוך הוא "הנוטפין שעשאן זוחלין": יש לפנינו מקווה של מי גשמים מכונסים, ועתה נבקע סדק באחת מדפנותיו והמים מתחילים לזוב ולצאת. מקווה אינו מטהר אלא כשהוא אשבורן, כלומר מים עומדים, ולפיכך השאלה היא כיצד מותר לעצור את הזרימה כדי להחזיר למקווה את מעמדו כמים עומדים.
פסקו של רבי צדוק מקל מאוד: "סומך אפילו מקל, אפילו קנה, אפילו זב וזבה" - אפשר לתמוך את הנקב במקל, או בקנה, ואפילו זב או זבה יכולים להניח אצבע בדופן כדי לעצור את המים. אף שזב וזבה עצמם טמאים, מותר להם לעכב את הזרימה, ומשעשו כן חוזרים המים להיחשב אשבורן. ואז, אומרת המשנה, הטמא "יורד וטובל". אלו דברי רבי יהודה, שאינו חושש לכך שמשתמשים בדבר טמא כדי למנוע את המים מלצאת.
שאלת המפרשים
המפרשים מקשים קושיה מתבקשת. הרי יש לנו כלל שאין מקווה נעשה על ידי דבר המקבל טומאה, כלומר חפץ שיכול לקבל טומאה. וכאן, לכאורה, אנו מקיימים את כשרות המקווה דווקא באמצעות חפץ כזה.
ותשובתם היא שיש הבדל יסודי בין עשיית מקווה לבין קיומו. כשאדם עושה מקווה ומוליך אליו את המים מתחילה, אין הוויה זו יכולה להיעשות על ידי דבר המקבל טומאה. אבל במשנתנו אין מכניסים דבר; אנו רק מונעים ממים שכבר נמצאים שם מלזוב ולצאת. בזה מקל רבי יהודה ומתיר אפילו דבר המקבל טומאה.
שיטת רבי יוסי
המשנה מסתיימת בדעה חולקת. "רבי יוסי אומר: כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו" - רבי יוסי חולק על רבי יהודה וסובר שאין עוצרים את הדליפה בשום דבר המקבל טומאה, שלדעתו אף בזה יש פגיעה בכלל שאין מעמדו של מקווה נעשה על ידי דבר המקבל טומאה.