מקוואות, פרק ד, משנה ה. פרקנו עוסק בדיני מים שאובים, ובעיקר בשאלה מתי מים שנתקבצו בתוך דבר מה נחשבים כשאובים. משנתנו מציגה שני מקרים הנראים לעין כמעט זהים, ואף על פי כן הם עומדים משני עברי הגבול.
שוקת שבסלע
המשנה פותחת: "השוקת שבסלע", שוקת או חקק שנמצא בתוך סלע. דמיינו סלע שנחצב בו שקע, חלל שהמים יכולים להתאסף ולעמוד בתוכו. הנקודה המכרעת היא שהסלע הזה הוא חלק מן הקרקע, מחובר לאדמה, והחקק נעשה בו כשהוא כבר מחובר. חלל כזה מעולם לא קנה שם של כלי, והמשנה מפרטת ארבע השלכות של עובדה זו.
"אין ממלאין ממנו": אין ממלאים ממנו מים לצורך פרה אדומה. התורה מקפידה שמי המעיין המשמשים עם אפר הפרה יתקבלו בכלי, ולחלל שבסלע אין מעמד כזה.
"ואין מקדשין בו": אין נותנים לתוכו את אפר הפרה כדי לערבו עם המים, שהרי גם הקידוש צריך להיעשות בכלי.
"ואין מזין ממנו": אין מזים ממנו. הכהן המזה את תערובת המים והאפר על הטמא חייב להזות מתוך כלי, ושוב, נקב בסלע אינו כשר לכך.
ההשלכה הרביעית נוגעת לדיני טומאת אוהל. כשמת מוטל בתוך מקום מקורה, הטומאה מתפשטת בכל אותו חלל. כלי חרס העומד באותו חדר מציל את מה שבתוכו רק אם הוא סגור בצמיד פתיל, סתימה הדוקה. אלא שדרישה זו נאמרה דווקא בכלי. החקק שבסלע שלנו, מאחר שאינו כלי, "אינו צריך צמיד פתיל" כלל: כיסוי פשוט המונח עליו משמש כמחיצה ומציל את מה שבתוכו, ומונע מן הטומאה להגיע אליו.
ולבסוף, "ואינו פוסל את המקוה". אם יירדו לתוך החלל הזה מי גשמים וימשיכו ויזרמו אל המקווה, אין המקווה נפסל. המים מעולם לא היו בתוך כלי, ולכן לא נעשו שאובים.
כשהכלי קדם
עכשיו המשנה הופכת את סדר הדברים. "היתה כלי וחיברה בסיד": הסלע היה מתחילה אבן תלושה, נחקק בה חלל עד שנעשתה כלי גמור, ורק אחר כך חיברו אותה לקרקע בסיד. כאן כל הדינים מתהפכים. "ממלאין בה, ומקדשין בה, ומזין ממנה": אפשר לעשות בה את כל שלוש העבודות של פרה אדומה, שהרי יש לה תורת כלי. באוהל המת היא כעת "צריכה צמיד פתיל", זקוקה לסתימה הדוקה כדי להציל את מה שבתוכה, בדיוק ככל כלי חרס אחר. ו"פוסלת את המקוה": מי גשמים המתקבצים בתוכה נעשים שאובים, והיא פוסלת את המקווה.
ביטול תורת כלי
המשנה ממשיכה ומלמדת כיצד אפשר לבטל את מעמד הכלי. "ניקבה מלמטה או מן הצד": נעשה בה נקב, בין ברצפתה בין בדופנה, עד שאין המים יכולים לעמוד בתוכה כל שהוא. מרגע שאין האבן מחזיקה מים כלל, פקעה ממנה תורת כלי, והמשנה פוסקת "כשרה": שוב אין לה כל השפעה על המים העוברים דרכה, ואותם מים אינם נעשים שאובים.
ומה שיעור הנקב? בכל מסכת מקוואות השיעור הוא "כשפופרת הנוד". כדי לרוקן נוד או חבית היו קובעים בהם שפופרת שדרכה זורם המשקה, וכשרצו להפסיק את הזרימה סתמו את הפתח בפקק. רוחבו של פתח כזה נאמד בשתי אצבעות. ומאחר שהשיעור מצריך שאצבע תוכל להסתובב בתוך הנקב בנקל ולא רק להיכנס בו בדוחק, יוצא למעשה שיעור של כשלושה אינץ'.
השוקת שבירושלים
רבי יהודה בן בתירא חולק על דברי תנא קמא, ומביא ראיה ממעשה שהיה. "מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים": שוקת יהוא שעמדה בירושלים היתה אבן חקוקה שנעשתה כלי לפני שחוברה לקרקע. "והיתה נקובה כשפופרת הנוד", נעשה בה נקב כשיעור שפופרת הנוד, ואף על פי כן היו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה. כלומר, המים שזרמו דרך השוקת הזאת נחשבו כשרים ולא כשאובים, והמקווה שהתמלא מהם שימש בלא פקפוק.
המשנה מוסרת את התגובה: "ושלחו בית שמאי ופרצוה". בית שמאי שלחו והודיעו שנקב בשיעור כזה אינו מספיק. כדי להפקיע משוקת כזאת את תורת הכלי, שלא ייעשו המים העוברים בה שאובים, דרושה פרצה גדולה הרבה יותר. "שבית שמאי אומרים, עד שתיפרץ רובה": רק כשנפרץ רובה היא חדלה להיות כלי, ורק אז יישארו המים הנכנסים לתוכה כשרים.
לקחה של המשנה הוא חדותו של קו ההבחנה. שני חקקי אבן יכולים להיראות זהים לחלוטין, ואף על פי כן זה שנחצב כשהוא מחובר לקרקע אינו נעשה כלי כלל, ואילו זה שנחצב לפני שחוברה בסיד נושא את מלוא תורת הכלי, לעניין עבודת פרה אדומה, לעניין דיני טומאת אוהל, ולעניין פסילת המקווה.