מקוואות, פרק ב, משנה ה. אנו עומדים עדיין בתוך הנושא שנמשך לאורך הפרק כולו: הכלל ששלושה לוגין של מים שאובים, מים שעברו דרך כלי, פוסלים את המקווה אם הגיעו אליו בשעה שעדיין חסרים לו ארבעים סאה של מי גשמים. אבל משעה שעמדו במקווה ארבעים סאה שלמות של מי גשמים כשרים, שוב אין מים שאובים פוסלים אותו. לפיכך כל מקרה תלוי בשני דברים: מתי הגיעו המים השאובים, והאם רואים אותם כמצטרפים למקווה בכלל. במשנה שלפנינו שני הדברים הללו נשארים בספק.
המקרה
נצייר לעצמנו בור שנחצב לשם מקווה, ודפנותיו משופעות. לאורך אחת הדפנות יש כיסים קטנים, גומות בסלע או בעפר, זו למעלה מזו. בכל אחת מן הגומות הללו יש כבר מים שהיו קודם לכן בכלי, כלומר מים שאובים, ובכל אחת מהן לוג בדיוק. שלוש גומות כאלה מכילות יחד שלושה לוגין של מים שאובים.
ולשון המשנה: "מקווה שיש בו שלוש גומות של מים שאובים של לוג לוג", מקווה שיש בו שלוש גומות של מים שאובים, לוג בכל אחת. עכשיו מתחילים מי גשמים לזרום פנימה והמקווה מתמלא. כשמפלס המים עולה, הוא מגיע לגומה הראשונה ומתחבר עם הלוג השאוב שבה, אחר כך לשנייה, ולבסוף לשלישית. בכל שלב בתהליך הזה השאלה היא אחת: כמה מי גשמים כשרים עמדו כבר במקווה ברגע שהלוג השלישי הצטרף אליו?
דין תנא קמא
"אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא הגיע לגומה השלישית, כשר." אם ידוע שכבר נאספו במקווה ארבעים סאה של מי גשמים כשרים לפני שהגיעו המים לגומה השלישית, המקווה כשר. שהרי באותה שעה הצטרפו למקווה שני לוגין בלבד של מים שאובים, ושני לוגין אינם פוסלים. וכשנבלע הלוג השלישי, כבר היו במקווה ארבעים סאה, ושוב אין המים השאובים יכולים לפסלו.
"ואם לאו, פסול." אבל אם אינו יכול לברר את הדבר, שאין לו דרך לדעת אם נשלמו ארבעים הסאה קודם שעלו המים למעלה מקו הגומה העליונה, המקווה פסול. שכן ייתכן בהחלט שהמים הגיעו לכל שלוש הגומות ומימיהן הצטרפו לגוף המקווה בזמן שעדיין היו בו פחות מארבעים סאה. ובאותו מצב היו במקווה שלושה לוגין שלמים של מים שאובים בשעה שהיה עדיין עלול להיפסל, והרי הוא פסול.
מחלוקת רבי שמעון
"ורבי שמעון מכשיר, מפני שהוא כמקווה סמוך למקווה." רבי שמעון מכשיר את המקווה. וטעמו: הואיל והגומות הללו יושבות מן הצד, לאורך הדופן, ואינן חלק מגוף הבור עצמו, הרי שלושת הלוגין שבהן דינם כמקווה אחד העומד בסמוך למקווה אחר. ובכגון זה אין אנו מודדים אלא את המים שנאספו במקווה עצמו, ואין לנו להיטרד מן המים השאובים העומדים לצידו בתוך הדופן.
הראייה של מקווה אחד כעומד בצד מקווה אחר אינה סברה שרבי שמעון חידש מדעתו. אף החכמים מודים בה, והיא תחזור ותופיע במשניות שלהלן. כל מה שחולקים כאן הוא רק אם ניתן להחיל אותה על הצורה המסוימת הזאת. לדעת החכמים אי אפשר: כל החציבה היא חלל אחד שמי הגשמים ממלאים אותו, ולפיכך כל שקע בדפנותיו שיש בו מים שאובים מצטרף, נמנה יחד עם מי המקווה עצמו. ולפי זה שלושת הלוגין נכנסו למעשה, והמקווה פסול. ורבי שמעון סובר אחרת: הואיל ומים שאובים אינם פוסלים אלא מדרבנן, מקרה גבולי כזה ניתן להכריע בו על ידי שנחשיב את הגומות כמקווה בפני עצמו העומד בצד המקווה העיקרי, והמקווה נשאר כשר לטבילה.
נמצא שהמשנה מניחה בידינו מקווה שכשרותו תלויה במידה אחת בתוך דופן, ומחלוקת בשאלה כמה משקל לתת לחומרה דרבנן כשהמים השאובים עומדים בשוליים ולא במרכז.