מקוואות, פרק י, משנה ה. הפרק עוסק בהלכות חציצה ובשאלה כמה מן החפץ צריך להיכנס לתוך מי המקווה. משנתנו נכנסת לשאלה מסוימת בענין ידות הכלים: מה הדין כאשר היד ארוכה יותר מכפי הצורך, והבעל מתכוון לקצצה. השאלה שביסוד הדבר היא האם דבר שעומד ליקצץ נחשב כבר כאילו אינו קיים, או שהוא עדיין חלק שלם מן הכלי ומצריך טבילה יחד עם שאר הכלי.
יד שעתידה להתקצר
"כל ידות הכלים", כל יד המחוברת לכלי, "שהן ארוכין", שהיא ארוכה יותר מכפי הצורך, "ועתיד לקצצן", שהבעלים מתכוונים לקצצה עד למידה הרצויה להם. במקרה כזה, "מטבילן עד מקום המדה": הטבילה מגיעה רק עד הסימן שבו הוא עתיד לחתוך, וכל מה שמשתרע מעבר לאותו סימן אינו צריך לבוא במים כלל.
"רבי יהודה אומר", רבי יהודה חולק: "עד שיטביל את כולו". לדעתו הכוונה העתידית לקצוץ אינה מוציאה את היד מכלל הכלי, וכל היד צריכה להיטבל כדי שהטבילה תהיה כשרה.
שלשלת של דלי
המשנה מיישמת אותו סוג של מידה גם בשלשלת. "שלשלת דלי גדול", השלשלת של דלי גדול, נחשבת חלק מן הכלי עד "ארבעה טפחים". "ושל קטן", שלשלת של דלי קטן, שצריך להורידה עמוק יותר לתוך המים כדי לדלות, נחשבת עד "עשרה" טפחים; שיעור זה ממנה חייב להיטבל.
ואם השלשלת ארוכה יותר מאותה מידה, הדין הוא "מטבילן עד מקום המדה": מטבילים אותה רק עד השיעור שנתן לנו התנא, ולא יותר.
"רבי טרפון אומר", רבי טרפון מוסיף תנאי: "עד שיטביל את כל הטבעות". נניח שמידת ארבעה הטפחים או עשרת הטפחים מסתיימת באמצע אחת החוליות. אין אפשרות להטביל חצי טבעת, ולכן כל החוליה שבה נגמר השיעור צריכה להיכנס למים.
חבל הקשור בקופה
המשנה מסיימת במקרה של חציצה בחבל. "חבל שהוא קשור בקופה", חבל שנקשר לקופה, "אינו חבור": הקשר אינו עושה את שניהם חפץ אחד, ולכן בשעת הטבילה החבל חוצץ. היוצא מן הכלל הוא "אלא אם כן תפר", שתפר את החבל, והתפירה מוכיחה על חיבור של קבע. משנתפר כך, החבל נחשב חלק מן הקופה ואין כאן חציצה.
שאלה לעיון
מן המשנה הזו עולה שאלה, והיא נוגעת בדיון הרחב יותר בשאלה האם יש בכלים דין של בית הסתרים, מקומות מוסתרים שאין המים צריכים להגיע אליהם בפועל. אף לדעה שאין בכלים דרישה כזו, עדיין נשארת לנו קושיה: כאשר חלק מן הכלי נשאר מעל פני המים, באיזה אופן נעשה בכלי כולו מעשה טבילה. אותו חלק עליון לא היה מוקף כלל במי המקווה.
הוצעו כמה תירוצים. גם החזון איש (מקוואות, סימן י, אות א) וגם האבי עזרי (הלכות מקוואות, פרק ב, הלכה טו, אות ב) עוסקים בענין, וכדאי לעיין בדבריהם בפנים.