מקוואות, פרק א, משנה ה. הפרק הראשון של מסכת מקוואות עולה שלב אחר שלב בדרגות המים המכונסים, מן הדרגה הנחותה והחלשה ועד לגבוהה שבהן. המשניות שקדמו לשלנו עסקו בגבא של מים שמעמדו הועמד בספק: טיפה של מים טמאים נכנסה לתוכו, ומאותו רגע המים חשודים בטומאה. משנתנו ממשיכה בדיוק מן הנקודה הזאת ושואלת את השאלה המתבקשת.
פותחת המשנה: "מאימתי טהרתן?" מאיזה שלב חוזרים המים הללו להיות טהורים? כלומר, מים שנפלו לספק מפני שנכנסה בהם טיפת מים טמאים אינם נשארים כך לעולם. עוד ירדו גשמים וייכנסו לגבא. השאלה היא כמה מים חדשים דרושים, ומה עליהם לחולל, כדי שנוכל להתייחס שוב למים שבגבא כאל מים טהורים.
בית שמאי: שני תנאים
בית שמאי: שני תנאים
בית שמאי, שדבריהם נאמרים תחילה כתנא קמא, דורשים ששני דברים יתרחשו: "משירבו וישטופו". ראשית, מי הגשמים החדשים שנכנסו צריכים להיות מרובים בכמותם על המים שכבר עמדו בגבא. ומלבד זה, זרם המים הנכנס צריך לבוא בעוצמה כזו שידחק את המים הישנים החוצה, עד שהגבא יתמלא על גדותיו ותכולתו תישפך מעבר לשפה ותתנקז. הטהרה חוזרת רק כששני הדברים התרחשו. זו שיטת בית שמאי.
בית הלל ורבי שמעון
בית הלל חולקים: "שרבו עליהן אף על פי שלא שטפו". די בכך שמי הגשמים החדשים שנכנסו הם עכשיו הרוב, אף על פי שהמים לא נשפכו מעל גדות הגבא. לדעת בית הלל, הראשון משני התנאים של בית שמאי מכריע כשלעצמו.
רבי שמעון אומר להיפך: "שטפו אף על פי שלא רבו". אם המים הנכנסים סחפו את מי הגבא מעבר לשפתיו, די בזה לטהר את המים אף על פי שהמים החדשים לא נעשו רוב. עמדתו של רבי שמעון יוצאת המקלה שבשלוש, ומרחיקה לכת אף יותר משיטת בית הלל.
למה מותר להשתמש במים אלו
המשנה מסיימת בציון השימושים שאפשר לעשות במים שבדרגה זו. הם "כשרים לחלה ולנטול מהן לידים": מותר להשתמש בהם ללישת עיסה שיפרישו ממנה חלה אחר כך, ומותר לשפוך אותם על הידים לנטילת ידים, חובה שתיקנו חכמים, גם בנטילה שלפני אכילת חולין וגם בנטילה לתרומה. בזה תועלתם של מים מסוג זה. טבילה בהם לא תועיל כלום, שכן חסר להם המעמד הנדרש לטבילה; אבל לנטילה על הידים הם משמשים בלא כל קושי.