מקוואות, פרק ט, משנה ד. הפרק הזה עוסק בדין חציצה, כלומר בדברים המפסיקים בין מי המקווה לבין גופו של הטובל. הואיל והמים צריכים להגיע אל כל הגוף, כל דבר הדבוק בעור עשוי לפסול את הטבילה, והמדד הקובע הוא הקפדה: האם אדם מקפיד להסירו. משנתנו מונה שורה של דברים שבני אדם אינם מקפידים עליהם על גופם, ולפיכך אינם חוצצים.
"לפלוף שבעין", ההפרשה הנקווית בעין. כל זמן שהוא עדיין בעין עצמה אין הוא חוצץ, שהרי אין אדם מטריח את עצמו בהכרח לנגבו.
"וגלד שעל המכה", הקרום היבש שנוצר על גבי המכה ומונח עליה ממש. "ושרף לח", שרף של עץ שנדבק באדם ועדיין לא התקשה; כל זמן שהוא לח אינו חוצץ. "ולכלוכי צואה שעל בשרו", לכלוך לח ואבק על העור, שיירי הזיעה והטינופת הרגילים, שגם עליהם אין אדם מקפיד להסירם.
"וצואה שתחת הציפורן", לכלוך שנכנס אל מתחת לציפורן. אף כאן, כל זמן שהוא רך אין אדם מקפיד לנקותו, ואין הוא חוצץ. וזאת בניגוד למה שנלמד קודם בפרק בעניין בצק שנדבק תחת הציפורן, שהוא חוצץ.
"וציפורן המדולדלת", ציפורן שנתלשה מקצתה והיא תלויה ורופפת. "כשות של קטן", שערותיו של קטן שסופן ליפול בהמשך גדילתו. הואיל ובמקומות מסוימים אותו שיער עתיד לנשור מאליו, אין רואים אותו כחוצץ.
לאחר מכן חותמת המשנה בעניין נלווה בדיני טומאה. הדברים הללו לא טמא ולא מטמא: אינם מקבלים טומאה ואינם מטמאים. אם נגע דבר באותו שיער, אין השיער נטמא; ואם האדם עצמו טמא ונגע דבר באותן שערות, אין הטומאה עוברת דרכן, שאינן חלק אמיתי מגופו.
ולעומת זה מעמידה המשנה את "קרום שעל המכה", אותה קרומית עור דקה הנקרשת על גבי המכה. הקרום הזה נעשה חלק מן הבשר עצמו, ולכן הוא טמא ומטמא: מקבל טומאה ומטמא. מאחר שנחשב כעורו של האדם, אם הוא טמא ונגע דבר באותו קרום, הטומאה עוברת דרכו, וכן להיפך.