מקוואות, פרק ח, משנה ד. משנתנו מלמדת כלל יסודי בטומאת שכבת זרע: רק שכבת זרע של ישראל מטמאה, ואילו זו של גוי אין בה טומאה כלל. המשנה מדגימה את הכלל משני צדדים הפוכים, ולאחר מכן מצרפת שני מקרים מעשיים שבהם מתברר שהטבילה לא הועילה, מפני שהאדם לא עשה הכנה שהיה עליו לעשות לפניה.
הגויה ובת ישראל
"עובדת כוכבים שפולטת שכבת זרע מישראל, טמאה". גויה שנבעלה לישראל, וגופה פלט אחר כך את אותה שכבת זרע בזמן שהיא עדיין נחשבת ראויה להזריע (השיעור שהוגדר במשנה הקודמת), נטמאת. היא עצמה עומדת מחוץ למערכת הטומאה והטהרה כדרך שהיא נוהגת בישראל, אך מה שיצא ממנה מקורו בישראל, ושכבת זרע של ישראל מטמאה במגע.
כאן יש להבחין הבחנה חשובה. טומאתה שלה במקרה זה אינה אלא מדרבנן. אבל כל אדם אחר הנוגע באותה שכבת זרע נטמא מן התורה, שכן בגוף הדבר עצמו יש טומאה דאורייתא ממש.
המצב ההפוך מוליד הלכה הפוכה. "בת ישראל שפולטת שכבת זרע מעובד כוכבים, טהורה". בת ישראל שנבעלה לגוי, וגופה פלט אחר כך את אותה שכבת זרע, נשארת טהורה, ואף בתוך פרק הזמן שבו פליטה כזו הייתה נחשבת ראויה להזריע. הטעם פשוט: שכבת זרע של גוי אין בה טומאה כל עיקר, ואין כאן דבר שיכול לטמא.
טבילה בלי קינוח מוקדם
"האשה ששמשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית, כאילו לא טבלה". אשה שנבעלה, ואחר כך ירדה וטבלה בלי לקנח תחילה את גופה מן השאריות שאפשר שנשארו בו: טבילתה אינה מועילה כלום, ודינה כמי שלא טבלה מעולם. החשש הוא שתפלוט אחר כך את אותה שכבת זרע והיא תטמא אותה שוב, במגע ובמשא. מאחר שגורם הטומאה היה מצוי בגופה בשעת הטבילה, אין לסמוך על הטבילה.
בעל קרי שלא הטיל מים
"בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים, כשיטיל את המים, טמא". מי שראה קרי וטבל, אך לא הטיל מים לפני טבילתו, נטמא בשעה שיטיל מים לאחר מכן. הטעם הוא החשש שנשארו בתוכו שיירי קרי, וכשיטיל מים ייצאו עמם ויטמאוהו במגע שכבת זרע. טומאה זו אינה אלא מדרבנן, ואין לה נגיעה אלא לעניין תרומה.
"רבי יוסי אומר: בחולה ובזקן, טמא; בילד ובבריא, טהור". רבי יוסי מצמצם את ההלכה. בחולה ובזקן אכן חוששים שלא הכול נפלט, והם טמאים. אבל בילד בריא ובעל כוח מניחים שהפליטה יצאה בכל כוחה ולא נשתייר ממנה דבר, ולפיכך הוא טהור.