מקוואות, פרק ז, משנה ד. אנו עומדים עדיין בעניין שינוי מראה, מקווה שמימיו קיבלו מראה אחר. בתחילת הפרק למדנו את הכלל: נפלו למקווה יין או מוחל (הנוזל היוצא מזיתים כבושים) או מי פירות כיוצא בהם, וצבעו את המים עד שאין להם עוד מראה מים, המקווה פסול כל זמן שאותו צבע קיים. עכשיו נשאלת השאלה מה הדין כששינוי המראה התפשט רק במקצת המקווה ולא בכולו.
אומרת המשנה: "נפלו לתוכו יין ומוחל ושינו מקצת מראיו", נפלו למקווה יין או מוחל ושינו רק את מקצת מראהו. הצבע עדיין לא נתפשט בכל גוף המים, ולכן חלק מן המקווה נשאר מים צלולים, מים שמראיהם מראה מים.
פוסקת המשנה: "הרי זה לא יטבול בו", אין טובלין במקווה כזה, והטעם: אין בו ארבעים סאה שיש בהן "מראי מים", מראה של מים. וזה אפילו אם האדם מתכוון לירד דווקא באותו חלק שנשאר צלול. כיוון שהמים שמראיהם מראה מים חסרים מן השיעור, אין לפניו מקווה כשר כלל, וטבילה בחלק שלא נשתנה אינה מועילה כלום.
אם כן מה התקנה? אותן תקנות עצמן שנאמרו במקווה שנשתנו כל מראיו. אם היו במקווה ארבעים סאה שלמות קודם שנפלו לתוכו היין או המוחל, מותר להוסיף עליו מים שאובים, ואפילו מים שהובאו מאמת המים של העיר, עד שיחזרו המים למראה מים. אבל אם עדיין לא נתקבצו שם ארבעים סאה, תקנה זו אינה בידו. אין לו אלא להמתין עד שיירדו לתוכו עוד מי גשמים וישלימו את השיעור, וידללו את הצבע עד שיחזור מראה המים למקומו.
לימודה של משנה זו: ארבעים הסאה של מקווה צריכות להיות ארבעים סאה של מים במראה כשם שהן מים בעצם. אין מודדים רק את אותו חלק שהאדם מתכוון לטבול בו. המקווה נידון כמכלול אחד, וכל זמן שאין בכולו ארבעים סאה שמראיהן מראה מים, אין זה מקווה שראוי לטבול בו.