מקוואות, פרק ו, משנה ד. משנתנו ממשיכה בדיונו של הפרק בדרכים שבהן מים שאובים פוסלים או אינם פוסלים את המקווה. הכלל שברקע הוא זה: אם נכנסו שלושה לוגין של מים שאובים למקווה של מים מכונסים לפני שהגיע לשיעורו המלא של ארבעים סאה, המקווה נפסל. כאן מלמדת המשנה הגבלה על אותו כלל, וההגבלה תלויה בשאלה אחת: האם המים השאובים נמצאים שם בתור מים?
נצייר לעצמנו שני מקרים. הראשון, ספוג שספג לתוכו שלושה לוגין של מים שאובים. השני, דלי, נאמר דלי של חרס, שדפנותיו בלעו שלושה לוגין של מים שאובים, עד שאין העין רואה מהם כלום. בשני המקרים המים השאובים קיימים, אבל אינם עומדים שם בתור מים. הם בלועים, ומים בלועים אינם נחשבים מים שהם בעין, מצויים וקיימים בפני עצמם.
מכאן לשונה של המשנה: "הספוג והדלי שהיו בהן שלושה לוגין מים", ספוג ודלי שהיו בהם שלושה לוגין מים. והמים הנידונים הם מים שאובים, הנתונים בנקבוביות הספוג או נבלעים בתוך חרסיו של הדלי, במקום שאין עין שולטת בו. "ונפלו למקווה", ונפלו לתוך המקווה, הספוג עצמו והדלי עצמו, וההלכה היא "לא פסלו", אין המקווה נפסל בכך.
המשנה נותנת את הטעם בעצמה: "שלא אמרו אלא שלושה לוגין שנפלו". כשקבעו חכמים את ההלכה ששלושה לוגין של מים שאובים פוסלים את המקווה, ניסחו את גזירתם סביב שלושה לוגין שנפלו לתוכו, כלומר שלושה לוגין של מים ממשיים ומצויים הנכנסים אל המקווה. מים שנבלעו בתוך ספוג או בתוך דפנותיו של כלי לא נכללו מעולם בגזירה זו. הם באים בלועים ולא כמים נופלים, ולפיכך המקווה נשאר כשר.
הלימוד שיש לקחת מכאן הוא מדויק. פסול שלושה לוגין אינו נמדד בכמה מים שאובים נמצאים בסביבה, ואף לא בכמה מים שאובים נכנסים בפועל אל המקווה. הוא נמדד במים שאובים הנכנסים בתור מים. משנבלעו ואינם עוד בעין, איבדו שלושת הלוגין את כוחם לפסול.