מקוואות, פרק ד' משנה ד'. מים שנאספו פעם אחת בתוך כלי נעשים מים שאובים, ואינם כשרים למקווה. אחת הדרכים להכשיר מים כאלה ולהחזיר להם מעמד של מי גשמים כשרים היא המשכה: המים נמשכים על גבי הקרקע ואינם נשפכים ישירות לתוך המקווה. משנתנו עוסקת בהמשכה, וכבר בפתח הדברים יש לומר שהמשנה משקפת דעה אחת בלבד מבין דעות התנאים. בסוף השיעור נעיין בשאר השיטות.
מים שנתערבו קודם שהגיעו למקווה
המשנה פותחת במקרה של מים שנתחברו זה לזה: "מים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר או בעוקה או על מעלות המערה", מים שאובים יחד עם מי גשמים שנתערבו בחצר, או בתוך גומה בקרקע, או על גבי מעלות האבן היורדות אל המערה. מי הגשמים שמדובר בהם כאן לא היו מעולם בתוך כלי, ושני סוגי המים נאספו לגוף אחד במקום כלשהו מחוץ למקווה, קודם שנכנסו לתוכו.
"אם רוב מן הכשר, כשר": אם רוב התערובת היא מן המים הכשרים, המקווה כשר. חלק מי הגשמים לא נפסל כלל מעיקרו, וחלק המים השאובים נמשך על גבי הקרקע, על אדמה הראויה לבלוע אותם, לאורך השיעור הנדרש של שלושה טפחים, ונמצא שעברו המשכה וחזרו והוכשרו.
שני תנאים עולים מדברי התנא. האחד, שרוב המים יהיו מי גשמים. והשני, שהעירוב ייעשה קודם שהמים נכנסים למקווה.
"ואם רוב מן הפסול, פסול": אם הרוב בא מן המים השאובים, אין ההמשכה מועילה והמים נשארים פסולים. וכן הדין מחצה למחצה: פסול.
אימתי ההמשכה מועילה?
עכשיו המשנה קובעת את הגבול: "אימתי? בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקווה". אין ההמשכה מסלקת את פסול השאובים אלא כששני המים נתערבו קודם שהגיעו למקווה.
אבל אם שני המים לא נאספו יחד בחוץ, אלא כל אחד מהם נכנס בפני עצמו: "היו מקלחין לתוך המים", היו מקלחים לתוך המקווה, קילוח זה מצד אחד וקילוח זה מצד אחר. כאן הכול תלוי במה שניתן לברר. "אם ידוע שבאו מים כשרים", אם ידוע שבאו המים הכשרים, "עד שלא ירדו לתוכו", קודם שירדו לתוכו "שלושה לוגין מים שאובין", אז "כשר": שהרי ארבעים סאה שלמות של מי גשמים היו שם כבר תחילה, ומקווה שיש בו ארבעים סאה הרי הוא עומד בכשרותו ונשאר כשר. "ואם לאו, פסול": כל מקום שאין דרך לקבוע שארבעים הסאה של מי גשמים הגיעו לפני המים השאובים, המקווה פסול.
שאר הדעות
כאמור, התנא של משנתנו מצריך את שני התנאים כאחד: שהמים יתערבו קודם כניסתם למקווה, ושהרוב יהיה מי גשמים. רק בשני תנאים אלה ההמשכה מועילה.
דעות תנאים אחרות מובאות בגמרא במסכת תמורה, בדף י"ב עמוד ב'. רבי אליעזר בן יעקב סובר שההמשכה מועילה אף במקום שלא נתערבו שני המים מחוץ למקווה. כל זמן שהרוב הוא מי גשמים, וכל זמן שחלק המים השאובים נמשך על גבי הקרקע קודם שהגיע, המקווה כשר גם כשכל קילוח נכנס בדרך לעצמו. והחכמים באותה סוגיה מרחיבים עוד יותר: לדעתם ההמשכה מכשירה את המים אפילו אם כולם שאובים, ושיטה זו אינה מתאימה לדין משנתנו.
ולעניין ההלכה, נראה שנוקטים כרבי אליעזר בן יעקב: במקום שהרוב מי גשמים וחלק המים השאובים הובא בדרך המשכה, המקווה כשר. ואין הדברים נאמרים כפסק למעשה, אלא כביאור השיטות השונות שבין התנאים בהלכה שנתבארה במשנתנו.