מקוואות פרק ג, משנה ד: כמה כלים מצטרפים, וכוונה להרבות

מקוואות, פרק ג, משנה ד. הפרק כולו עוסק בתקנת חכמים ששלושה לוגין של מים שאובים שנפלו למקווה שאין בו עדיין ארבעים סאה של מי גשמים, פוסלים אותו. משנתנו מביאה את הגבולות שחכמים עצמם קבעו לגזירתם, ומלמדת עד היכן היא מגיעה והיכן היא נעצרת.

העיקר, לדברי חכמים, הוא בכמה כלים באו אותם מים. אם כל שלושת הלוגין באו מכלי אחד, או שנחלקו בין שני כלים, או בין שלושה, הרי השיעורים מצטרפים זה לזה: "מכלי אחד" (mikli echad), "או משנים ומשלשה כלים מצטרפין" (o mishnayim umishlosha keilim mitstarfin). נחשבים המים כמידה אחת של שלושה לוגין שנכנסה למקווה, והמקווה פסול. "ומארבעה אין מצטרפין" (ume'arba'ah ein mitstarfin): מים שבאו מארבעה כלים נפרדים אינם מצטרפים כלל, והמקווה נשאר כשר. נמצא שהפסול חל רק כשיצאו שלושת הלוגין מכלי אחד, או משניים, או משלושה. וגם כאן הטעם נעוץ באופייה של ההלכה: הפסול הוא תקנת חכמים ולא דין תורה, ולפיכך הוא פועל בדיוק לפי הגבולות שהם שרטטו, והם לא הרחיבו אותו למים שבאו דרך כלי רביעי.

כאן פונה המשנה לשתי הלכות אחרות שבהן יש למים שאובים תפקיד, ובסופה תחזור לנושא שלנו ותלמד קולות נוספות בעניין נפילת שלושה לוגין למקווה.

עזרא הסופר תיקן שמי שנטמא בטומאת קרי לא יעסוק בתורה עד שיטבול במקווה. אף שאין דברי תורה מקבלים טומאה, בכל זאת הוטלה עליו הגזירה להימנע מלימוד עד שיטבול. תקנה זו בוטלה לאחר מכן, לפי שנמצאה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, אף שיש יחידים בזמננו הנזהרים עדיין בטבילת עזרא. עוד בימי עזרא נקבע יחד עם התקנה, שחולה שמפני בריאותו אינו יכול לטבול במקווה כשר, יהיה מותר לו לעסוק בדברי תורה אם ישפכו עליו תשעה קבין של מים שאובים.

תקנה שנייה של חכמים נוגעת למי שכרגע אין עליו טומאה כלל. אם נפלו על ראשו, או על רוב גופו, שלושה לוגין של מים שאובים, הוא נטמא, ומעמדו כשני לטומאה. הנפקותא למעשה היא שתרומה שיגע בה נפסלת, שהרי תרומה שנגע בה שני נעשית שלישי ונפסלת בכך.

ועכשיו נכללות שתי ההלכות הללו בדינה של המשנה בעניין הכלים. "בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעה קבין מים" (ba'al keri hacholeh shenoflu alav tish'ah kabin mayim): בעל קרי חולה ששפכו עליו תשעה קבין. "וטהור" (v'tahor), ומי שאין עליו טומאה, שנפלו על ראשו או על רובו "שלשה לוגין מים שאובין" (shlosha lugin mayim she'uvim), שלושה לוגין של מים שאובים, ונפסל מלעסוק בתרומה. בשני המקרים חל אותו גבול עצמו: "מכלי אחד" (mikli echad), "או משנים ומשלשה מצטרפין, מארבעה אין מצטרפין" (o mishnayim umishlosha mitstarfin, me'arba'ah ein mitstarfin). שלושה הוא המספר המקסימלי של כלים שאת שפיכותיהם הנפרדות אנו מחשיבים עדיין כמעשה אחד. לפיכך החולה מגיע לטהרתו בתנאי שתשעת הקבין באו מלא יותר משלושה כלים, והטהור נטמא בתנאי ששלושת הלוגין באו מאחד, משניים או משלושה. אבל אם נשאבו המים גם מכלי רביעי, אין דבר מצטרף, ומעמדו אינו משתנה.

עכשיו חוזרת המשנה לדין שבפתיחתה ומצרפת אליו שני תנאים שאין לו בלעדיהם. "במה דברים אמורים" (bameh devarim amurim): באיזה מצב אמרנו שכלי שני ושלישי מצטרפים לראשון? "בזמן שהתחיל השני" (bizman shehischil hasheini), שהזרם מן הכלי הבא כבר התחיל "עד שלא פסק הראשון" (ad shelo pasak harishon), בעוד הראשון נמשך. זרמים חופפים נחשבים שפיכה אחת, ורק באופן זה מצטרפים השיעורים זה לזה.

ובאה הגבלה שנייה, ושוב בלשון "במה דברים אמורים" (bameh devarim amurim): באיזה מצב צריכה השפיכה המאוחרת לחפוף את הראשונה, ובאיזה מצב כלי רביעי מוצא מן החשבון לגמרי? "בזמן שלא נתכוין להרבות" (bizman shelo hiskavein l'harbos), שהמכניס את המים לא התכוון להגדיל את מה שיש במקווה, אלא סתם נתן בו מים. "אבל אם נתכוין להרבות" (aval im hiskavein l'harbos), אבל אם כל מטרתו הייתה להעלות את מפלס המים, ולשם כך הוסיף אותם, אז "אפילו קורטוב בכל השנה מצטרפין לשלשה לוגין" (afilu kortov b'chol shanah mitstarfin l'shlosha lugin): אפילו הכמות הזעירה ביותר בכל פעם, שטופטפה במשך שנה שלמה לתוך מקווה שאין בו ארבעים סאה, הכול מצטרף. ומשהגיעו אותם טיפים של מים שאובים לשלושה לוגין, המקווה נפסל, אף על פי שנכנסו על פני משך זמן עצום.

ולעניין מהו "מתכוין להרבות" (miskavein l'harbos) למעשה, יש שיטות שונות בראשונים. הביאור המקובל ביותר, וזה שאנו חוששים לו, הוא של הרשב"א, הסובר שכל שהמים נשפכים בכוונה ולא נופלים מעצמם, זו עצמה מתכוין להרבות.