מקוואות, פרק י, משנה ד. נושא הפרק הוא חציצה: כל דבר החוצץ בין מימי המקווה ובין הדבר הנטבל. משנתנו ממשיכה את הנושא בשני כיוונים: תחילה היא מונה את הקשרים שבבגדים שצריך לפתוח לפני הטבילה, ואחר כך היא מלמדת מהי הדרך הנכונה לטבול בגד עצמו.
קשרים שהמים צריכים להגיע אליהם
המשנה פותחת את רשימתה בלשון "צריכים שיבוא בהם מים", כלומר אלו המקומות שהמים חייבים להגיע אליהם. למעשה, קשרים אלו צריך להתיר כדי שדבר לא יעכב את המים מלהיכנס, והטעם הוא שהם שייכים לסוג הקשרים שאין אדם משאירם קשורים לעולם. קשר שדרכו להיקשר ולהיפתח אינו נעשה חלק מן הבגד עצמו, וכל זמן שהוא קשור הוא מעכב את המים והרי הוא חציצה.
המקרה הראשון: "הקשר שבפרקסון", הקשר שבבגד התחתון. מכיוון שאדם מתירו בכל פעם שהוא פושט את הבגד, אין הרצועות נשארות קשורות בקשר של קבע. לפיכך כל זמן שהקשר קשור הוא חוצץ, וצריך לפתחו לפני הטבילה.
אחר כך "שבכסף", הרצועות העוברות על הכתף. אותו נימוק עצמו חל גם עליהן.
המשנה מוסיפה מקרה שאינו קשר כלל אלא קפל: "וסופו של סדין", שפת הסדין, הנכפלת על עצמה מדרך הטבע. "צריך למתוח", צריך למשוך אותה ולפשטה, שהרי אותם קפלים ועיקומים הם מקומות שהמים צריכים להגיע לתוכם.
משם עוברת המשנה לתפילין. "ותפילה של ראש בזמן שאינה חוגרת", רצועות של תפילין של ראש, בשעה שאינן מהודקות, צריך לרפותן לפני הטבילה. "ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת", וכן קשר של תפילין של יד, כשהרצועה אינה קשורה בחוזק אלא מחליקה ועולה ויורדת, צריך לרפותו.
ולסיום, "ושנצות של סנדל", השרוכים והרצועות של הנעל. אלו נקשרים ונפתחים בכל פעם שנועלים את הנעל וחולצים אותה, ובוודאי אינם נשארים במצב קשור קבוע. אף אותם צריך לפתוח בשעת הטבילה, כדי שהמים יוכלו להגיע לאותם מקומות.
טבילת בגד: האוויר שבתוך האריג
עתה עוברת המשנה לטבילת בגד. כשם שבכלי יש אוויר בתוכו שצריך שמימי המקווה ידחקוהו, כך גם בגד מחזיק אוויר, בחללים שבין החוטים. אוויר זה צריך לצאת מן האריג כליל, כדי שהמים יחדרו לכל מקום.
עתה עוסקת המשנה בטבילת בגד. בכלי יש אוויר בתוכו, ואוויר זה צריך להידחק ולהתחלף במימי המקווה; והוא הדין בבגד, שבאריגתו יש כיסי אוויר בין החוטים. כל אותו אוויר הכלוא צריך להידחות מן הבד, כדי שלא יישאר מקום יבש והמים יגיעו עד לנקודה האחרונה.
אבל "הטבילן נגובים", אם טבלם כשהם יבשים: שם השיעור הוא "עד שיבעבעו וינוחו מביבויין", צריך להמתין עד שיפסק הבעבוע. הבועות הן האוויר היוצא מן האריג; כשהן פוסקות, זה סימן שכל האוויר יצא והבגד רווי כולו במימי המקווה. רק אז זה מעשה טבילה כראוי.
החוט המשותף לכל המשנה הוא אחד: מימי המקווה צריכים להגיע בלי עיכוב לכל חלק וחלק שבדבר הנטבל. קשר שאדם דרכו להתירו, שפת סדין הנכפלת, או כיס אוויר הכלוא בין חוטי הבגד, כולם עומדים בדרכם של המים, וכל אחד מטופל בדרכו שלו.