מקוואות, פרק א, משנה ד. הפרק שלנו מטפס והולך בדרגות המים, ובוחן מה יכולה כל דרגה לעשות ומה אין בכוחה. עיקרון אחד כבר נקבע: מי גשמים שנתקבצו בגומא או בחפירה שבקרקע אינם מקבלים טומאה כלל. תביא אצלם מקור טומאה ולא יארע להם דבר, שהרי הם מונחים במקום שנפלו ומעולם לא ניטלו ממקומם שבאדמה. משנתנו מפעילה את העיקרון הזה, ואחר כך מוסיפה סייג שאופיו שונה לגמרי.
מת שנפל לתוך המים
לשון המשנה היא "נפל לתוכן", כלומר אם נפל דבר לתוך מים כאלה, מי גשמים המונחים בקרקע בשיעור פחות מארבעים סאה, והנופל היה "מת", ואפילו כזית ממנו. וכן הדין, אומרת המשנה, "או שהלך בהן הטמא", שאדם טמא עבר וצעד בתוך המקווה הזה. בשני המקרים אין המים מקבלים טומאה. הם קשורים לקרקע ומעולם לא נעקרו, לא נפרדו מן המקום שבו נחו, ולפיכך גם אין להם מה למסור לאחרים. מכאן "שותה טהור, טהור": מי שהוא טהור רשאי לשתות מהם וטהרתו עומדת במקומה.
אילו מים נכללים בדין
לאחר מכן מונה המשנה את סוגי מי הקרקע שעליהם חל הדין, כדי שנדע את היקף הכלל. "אחד מי גבאים", בין מים העומדים בגומות ובשלוליות, "מי בורות", מים שבבורות החפורים בקרקע, "מי שיחין", מים שנתקבצו בתעלות השקיה, "מי מערות", מים המונחים במערות ובנקיקי הסלע, "או מי תמציות שפסקו", מי ציחצוחים המבצבצים מן הקרקע לאחר שפסקו הגשמים. בכל אחד מן המקרים הללו המים טהורים, שהרי מעולם לא נעקרו מן הקרקע, ומצבם הטבעי הוא מצב של טהרה.
עונות השנה
כאן פונה המשנה לשיקול אחר לגמרי. השאלה אינה עוד מהם המים מצד טבעם, אלא האם יש לנו לחשוש שבני אדם נגעו בהם. היא מדברת על "מי תמציות שפסקו", מי ציחצוחים שנפסק זרימתם, ועל "מקוואות" שיש בהם פחות מ"ארבעים סאה". ולגבי מים כאלה ההלכה היא "בשעת הגשמים, הכל טהור": בכל חודשי הגשמים הכל טהור. באותה עונה אין אנו חוששים שמא אדם טמא שתה שם והחזיר מפיו לתוכם, או שנגע במים בדרך אחרת, לפי שהגשמים יורדים בכל מקום ומעטים היוצאים לדרכים.
"פסקו הגשמים", משפסקו הגשמים משתנית התמונה. "הקרובים לעיר ולדרך, טמאים", אותם קיבוצי מים הסמוכים לעיר או לדרך נחשבים טמאים, מפני שאנו חוששים שמא שתה מהם אדם טמא, או שמא טבלו בהם כלי טמא לשאוב מים, וכיוצא בזה. "והרחוקים, טהורין", אבל אלה הנמצאים רחוק מן היישוב ומן הדרכים נשארים בטהרתם, שאין זה מצוי שיגיע אליהם אדם.
ואחר כך נקבע גבול אף להקלה זו: "עד שילכו רוב בני אדם". משהתקדמה העונה עד כדי כך שרוב בני אדם יוצאים שוב לדרכים, מאבדים גם המקווים הרחוקים את חזקת הטהרה שלהם. מאותה שעה עלינו לחשוש שמא הגיע לשם גם אדם טמא ועשה במים מעשה שטימא אותם.
נמצא שהמשנה נותנת בידינו שני קני מידה נפרדים. מים הנחים בקרקע חסינים מטומאה מצד עצמם, יהיה מה שיפול לתוכם או מי שיהלך בהם. מה שעלול לבטל את טהרתם אינו הטומאה עצמה אלא תנועת בני אדם: הקרבה ליישוב, ועונת השנה שבה אנשים יוצאים לדרכים.