מקוואות, פרק ט, משנה ג. הפרק כולו עוסק בדיני חציצה, כלומר בדברים העומדים בין מי המקווה לגופו של הטובל. כדי שהטבילה תהיה כשרה צריכים המים להגיע לכל חלקי הגוף, וכל דבר הנדבק בעור או בשיער ומונע מן המים לבוא שם עשוי לפסול את הטבילה. משנתנו ממשיכה את רשימת הפרק, ופונה עתה לדברים שאינם חוצצים.
המשנה פותחת: "אלו שאין חוצצין", אלו הדברים שאינם חוצצים. ומונה שלושה מקרים: "קלקלי הראש", שערות הראש שנקשרו ונסתבכו זו בזו; "ובית השחי", שיער בית השחי; "ובית הסתרים", השיער שבמקומות המכוסים. ומוסיפה המשנה מילה אחת מכרעת: "באיש".
ומדוע יהיה שיער מסובך שונה מכל דבר אחר הנדבק בגוף? הכלל המנחה בכל דיני חציצה הוא הקפדה, כלומר עד כמה אדם מקפיד לסלק את הדבר מעליו. דבר שאדם מקפיד עליו ורוצה בהסרתו נחשב זר לגוף וחוצץ בפני המים. ואילו דבר שאדם חי עמו כדרכו ואינו טורח כלל להסירו, אינו נחשב חומר נפרד העומד בינו לבין מי המקווה. שיער מסובך, וכן גידול השיער בבית השחי ובבית הסתרים, הם דברים שהאיש אינו נותן עליהם את דעתו בדרך כלל. וכיוון שאין כאן הקפדה, אין כאן חציצה.
ומה בדבר איש יחיד שכן מקפיד על דברים אלו? דינו של תנא קמא עומד במקומו, וטבילתו כשרה. מפני שרוב בני האדם אינם מקפידים בכך, הקפדתו של אותו אדם נדחית: בטלה דעתו אצל כל אדם, דעתו הפרטית מתבטלת לעומת מנהגם של כל השאר. ההקפדה נמדדת לפי אמת המידה של בני האדם בכללם, ולא לפי רגישותו של יחיד.
רבי אליעזר חולק ואומר: "אחד איש ואחד אשה, כל המקפיד עליו חוצץ, ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ". הוא אינו מבחין בין איש לאשה, ולדעתו כל השאלה נחתכת לפי האדם העומד במים: כל מה שאותו אדם מקפיד עליו חוצץ, וכל מה שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. שיטתו של רבי אליעזר מחמירה יותר, שכן הוא אינו מניח למנהג הרבים לדחות את הקפדתו של היחיד, והוא דן כל מקרה לפי האדם עצמו.
נמצא שהמשנה מעמידה לפנינו שתי דרכים למדוד הקפדה: אמת המידה הכללית של רוב בני האדם, שלפיה שיערו המסובך או המכוסה של האיש אינו חוצץ מעולם, ואמת המידה האישית של רבי אליעזר, שלפיה כל אדם נידון לפי הקפדתו שלו, איש ואשה כאחד.