מקוואות, פרק ז, משנה ג. משנתנו עוסקת בשינוי מראה, כלומר בדינם של מים שבמקווה שנשתנה צבעם. הכול תלוי כאן בשאלה של הגדרה: מים שנצבעו, האם עדיין שם "מים" עליהם, או שנעשו משקה אחר לגמרי והמקווה פסול לטבילה? המשנה מותחת קו בין צביעה שהמים נשארים בעקבותיה מה שהיו לבין צביעה שמשמעה שהמים אינם מים עוד.
המשנה פותחת במקרה של כשרות: "הדיח בו סלי זיתים וענבים ושינו את מראיו, כשר" (שטף בו סלים של זיתים וענבים ונשתנה מראה המים, המקווה כשר). דמיינו מקווה שיש בו כבר ארבעים סאה. אדם החזיק סלים שהיו מונחים בהם זיתים או ענבים, ושיירי הפירות דבקו בסלים. הוא הדיח את הסלים במקווה, ומחמת כך קיבלו המים גוון ירקרק או ארגמני. המקווה נשאר כשר. אף שהמים אינם צלולים כבתחילה, שום דבר מגוף הפרי עצמו לא נכנס למים. כל שאירע הוא צביעה קלה מן השיירים שהניחו הזיתים או הענבים.
רבי יוסי מלמד דבר מחודש עוד יותר: "מי הצבע פוסלין אותו בשלושה לוגין, ואינן פוסלין אותו בשינוי מראה". אדם שורה את הצמחים שמפיקים מהם צבעים, מה שיהיו הצמחים הללו, והמים שנשרו בהם צבועים עכשיו. פוסק רבי יוסי שמים צבועים אלו עדיין מוגדרים מים. וההשלכה המעשית הולכת לשני כיוונים.
כיוון אחד נוגע למים שאובים. דווקא מפני שמי הצבע לא איבדו את זהותם כמים, יש בהם כל חומרתם של שאובים. נפלו שלושה לוגין ממי צבע שאובים כאלו לגומה שלא נצטברו בה עדיין ארבעים סאה, נפסלה הגומה כשם שהיתה נפסלת בשלושה לוגין של כל מים שאובים. ולשון המשנה עצמה מלמדת: היא אומרת "מי הצבע", מים של הצבע, ולא צבע כדבר בפני עצמו. זהותם כמים שלמה, ומשום כך בדיוק יש בכוחם לפסול מקווה מחמת שאיבה.
מצד שני, ומאותו הטעם עצמו, אין הם פוסלים בשינוי מראה. אם יש במקווה כבר ארבעים סאה ונפלו לתוכו מי הצבע הללו, המקווה כשר, אף שמימיו צבועים עכשיו. מים צבועים עדיין מים הם.
מכאן עוברת המשנה למשקים שאינם מים כלל: "נפלו לתוכו יין ומוחל ושינו את מראיו, פסול". יין, מוחל שהוא הלחות היוצאת מן הזיתים, או כל מי פירות אחרים, התמצית הנסחטת מגוף הפרי עצמו, נפלו למקווה ושינו את מראהו. כאן המקווה נפסל. הדבר יכול לקרות בשני מצבים: לא הגיעה הגומה עדיין לארבעים סאה ועכשיו מימיה שינו מראם, או שהיו בה כבר ארבעים סאה ונשתנה מראה המים. בין כך ובין כך אבדו המים את מעמדם כמי מקווה, אך רק לפי שעה, עד שיחזור המראה למראה מים.
"כיצד יעשה?" מה יעשה האדם? המשנה משיבה לפי שני המצבים. אין לו עדיין ארבעים סאה, ונפלו לתוכו יין או מוחל או שאר מי פירות, אז "ימתין לו עד שירדו גשמים ויחזרו מראיהן למראה מים": ימתין עד שירדו גשמים. מי הגשמים החדשים הזורמים לתוכו ידללו את הגוון ויחזירו את צבעם הטבעי של המים, ואז המקווה כשר. מכאן אנו למדים ששינוי מראה אינו פסול קבוע. הוא פסול רק כל זמן שהמים משונים במראם; משחזר מראה מים, טובלים בו.
ואם היו במקווה כבר ארבעים סאה כשנפלו לתוכו היין או השמן ושינו את מראהו, יש לו דרך נוספת: "ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו מראיהן למראה מים". מותר לו לקחת אף מים שאובים סתם, לשאתם על כתפו ולשפוך אותם לתוך המקווה עד שיחזור מראה המים. הואיל והמקווה כבר הושלם בארבעים סאה, אין המים השאובים פוגמים בו עוד, והם משמשים כאן פשוט להדחת הגוון.
החוט העובר בכל המשנה הוא הבחנה אחת: מים שרק נצבעו, בין משיירי פירות שדבקו בסלים ובין מן המים שנשרו בהם צמחי הצבע, עדיין מים הם ועדיין מקווה. אבל תמצית הפרי עצמו, יין ושמן ומי פירות, משעה ששינתה את מראה המקווה הפכה את המים לדבר אחר, והמקווה ממתין עד שיחזור מראהו שלו.