מקוואות, פרק ו, משנה ג. הפרק הזה עוסק בדרכים שבהן גופי מים נפרדים מתחברים זה לזה, ובשאלה מתי מים שאינם כשרים למקווה נעשים חלק ממקווה כשר. משנתנו עוסקת בעניין עירוב מקוואות: מתי שני גופי מים העומדים זה בצד זה נחשבים ליחידה אחת? המשקל של השאלה גדול. אם כל אחד מהם מחזיק עשרים סאה של מי גשמים, אין אף אחד מהם מקווה בפני עצמו, שהרי מקווה צריך ארבעים סאה. אבל אם השניים מצטרפים לגוף אחד, יש כאן מקווה שלם של ארבעים סאה, ומקווה שלם כזה כוחו גדול דיו להכשיר גוף מים שכן, שאינו מי גשמים כלל.
המקרה הראשון: המים השאובים מן הצד
המשנה פותחת: "שלשה מקוואות, בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה" - שלושה גופי מים שנתקבצו בשלוש גומות סמוכות. שני הראשונים, זה שבקצה הימני וזה שלידו, כל אחד מחזיק עשרים סאה של מי גשמים, מים הראויים למקווה, אך אין באף אחד מהם שיעור שלם של ארבעים. "ובזה עשרים סאה מים שאובין" - הגומה השלישית, שבשמאל, מחזיקה עשרים סאה של מים שאובין, מים שאינם כשרים למקווה. "והשאוב מן הצד" - הגומה של המים השאובים נמצאת בצד, מבחוץ לשתי האחרות.
"וירדו שלשה וטבלו בהן" - שלושה אנשים ירדו וטבלו, כל אחד בגוף מים אחר. "ונתערבו" - בשעה שנכנסו, עלו המים בכל גומה וגומה ונגעו שלושת גופי המים זה בזה, כך שבאותו רגע היו שלושתם מחוברים.
הדין הוא: "המקוואות טהורין והטובלין טהורים" - המקוואות כשרים והטובלים טהורים. ונעקוב אחר השלשלת. שני גופי מי הגשמים עברו השקה, נשקו זה לזה ונצטרפו ליחידה אחת, וביחד יש בהם עכשיו ארבעים סאה של מי גשמים כשרים. הגוף השלישי, שאין בו אלא מים שאובים, מושק עכשיו, נוגע ומחובר, לאותם ארבעים סאה שלמים של מי גשמים, ומחמת אותה נגיעה נעשה גם הוא מקווה כשר. ולפיכך עלו כל שלוש הטבילות.
המקרה השני: המים השאובים באמצע
המשנה ממשיכה: "היה השאוב באמצע" - ומה אם הסדר שונה, והמים השאובים יושבים באמצע? מימין גוף של מי גשמים כשרים, משמאל גוף אחר של מי גשמים, וביניהם גוף של מים שאובין, מים שהיו בכלי לפני שהגיעו לגומה ולפיכך אינם ראויים למקווה. "וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו" - שוב ירדו שלושה וטבלו, ושוב עלו המים ונתערבו.
וכאן הדין הפוך: "המקוואות כמו שהיו והטובלין כמו שהיו" - המקוואות כמו שהיו והטובלים כמו שהיו. כשיוצאים האנשים והמים חוזרים ושוקעים, שני גופי המים שבחוץ עדיין עשרים סאה של מי גשמים כל אחד, כל אחד חסר, וכל אחד מוכן להיכשר אם יתווספו לו עוד עשרים סאה של מי גשמים. והטובלים נשארים בדיוק כמו שהיו, טמאים כשהיו, לפי ששני גופי המים הכשרים אינם יכולים להצטרף זה לזה על ידי מים שאובים העומדים ביניהם. מים שהם עצמם פסולים אינם יכולים לשמש גשר המחבר שני גופי מים כשרים.
שאלת המפרשים
המפרשים מקשים. אם גוף המים האמצעי לא נעשה כשר, הרי מימיו השאובים היו עדיין מים שאובין בשעה שנתערבו המים, ובוודאי זרם מהם לשני הגופים החיצוניים, ולכל הפחות אין בידנו להבטיח שלא זרם. ואם כן, מדוע אומרת המשנה שהמקוואות החיצוניים נשארו כמו שהיו? היה להם להיפסל, שהרי יש בהם עכשיו מים שאובין, ואפשר אפילו שלושה לוגין מהם, ושלושה לוגין של מים שאובים שנפלו לגוף מים לפני שנתמלא ארבעים סאה של מי גשמים פוסלים אותו.
מתרצים המפרשים שבמקרה שלנו לא נשפכו המים השאובים בעין. הם באו בדרך המשכה: מימי הגומה האמצעית עברו על קרקע הראוי לבלוע, קרקע שיכולה לספוג, למרחק של שלושה טפחים לפני שהגיעו לגופים החיצוניים. מים שאובים הבאים בהמשכה כזו על גבי קרקע בולעת אינם פוסלים את המקווה גם בשלושה לוגין. ולפיכך נשארים שני הגופים החיצוניים בדיוק כמו שהיו, מי גשמים כשרים של עשרים סאה, ממתינים להשלמתם.
נמצא שהמשנה מלמדת אותנו את שני צדיו של אותו כלל עצמו. ארבעים סאה שלמים של מי גשמים יכולים לפשוט את כוחם ולהכשיר מים שאובים הנוגעים בהם מן הצד, אבל מים שאובים אינם יכולים לעולם לשמש מחבר ההופך שני גופי מי גשמים חסרים למקווה שלם אחד.