מקוואות, פרק ה, משנה ג. הפרק הזה עוסק בהלכות מעיין, מקור מים חיים, ובמה שונה הוא מן המקווה. המעיין "מטהר בזוחלין", כלומר מטהר גם כשמימיו נמשכים וזורמים, ואינו צריך שיעור כלל, ולעומתו המקווה מטהר רק "באשבורן", במים מכונסים ועומדים, ורק בארבעים סאה. משנתנו ממשיכה באותו דיון ובודקת מה דינו של מעיין שנתנו לתוכו מים שאובים ועל ידם התרחבה והתארכה משיכת מימיו.
מעיין הנמשך כנדל
המשנה פותחת: "מעיין שהוא מושך כנדל", מעיין שמימיו נמשכים בצורת נדל. התמונה היא של אמה מרכזית אחת, עורק ראשי של מים, שממנו מתפצלים לצדדים פלגים קטנים רבים המקבלים את המים הנשפכים לתוכם.
באופן כזה, "ריבה", הוסיף אדם מים שאובים, "והמשיכו", והתוספת חיזקה והאריכה את המשיכה. פוסקת המשנה: "הרי הוא כמו שהיה". גוף המים הזה נשאר בדין מעיין: מטהר בזוחלין בעודו נמשך, ואינו צריך שיעור ארבעים סאה. והטעם, שהמים היו עתידים להיות שם בכל מקרה, ולכן מה שהוסיף לתוכם מים שאובים אינו משנה את מעמד המעיין.
כשהמעיין היה עומד במקומו
עכשיו עוברת המשנה למקרה אחר: "היה עומד", לא היה במעיין נפח מים גדול, וממילא מימיו עמדו במקומם ולא נמשכו הלאה. "וריבו", הוסיף לתוכו מים שאובים בכמות ניכרת, "והמשיכו", וכעת המים נמשכים ומגיעים למקומות שלא היו מגיעים אליהם לעולם אלמלא הוסיף את המים השאובים.
כאן ההלכה היא פשרה. "שווה למקווה" "לטהר באשבורן", שאינו מטהר אלא כשהמים עומדים, ובבחינה הזאת איבד את מעמד המעיין. ומאידך הוא שווה למעיין "להטביל בו בכל שהוא", שמותר לטבול בו בכל כמות שהיא, ואין צריך שיעור ארבעים סאה.
מדוע ההלכה מתחלקת כך
מדוע נחשיב מים אלו כמעיין לעניין השיעור, ונפטור אותם מארבעים סאה, ואילו לעניין זוחלין נחשיבם כמקווה ונדרוש שהמים יעמדו? הסטייפלר, בספרו על טהרות, סימן נ"א, עומד על כך. הוא מציין שיש מִשְׁנָיוֹת שבהן היחס הפוך, שהמים כן צריכים ארבעים סאה ובכל זאת כשרים בזוחלין. אם כן, מה קובע את הדין כאן?
התשובה שהוא נותן היא שבמקרה שלנו הזחילה, המשיכה עצמה, אינה נוצרת על ידי המעיין. היא אינה באה מכוח המעיין אלא מכוח המים שהאדם שפך לתוכו. משיכה שנוצרה בדרך כזו אינה יכולה לשאת את זכותו של מעיין, ולפיכך מים אלו מטהרים רק באשבורן.
וזה בניגוד לדין "גל שנתלש", שנלמד בהמשך: כשגל נתלש מן הים, התנועה שהוא נושא היא עדיין כוח הזרימה של הים עצמו, ומשום כך גל כזה נשאר מטהר בזוחלין.
נמצא שמשנתנו מתחה קו דק. במקום שהמים השאובים רק מחזקים משיכה שהייתה קיימת מאליה, נשאר המעיין במעמדו המלא כמעיין. במקום שהמשיכה עצמה היא יצירתם של המים שנוספו, גוף המים שנוצר משאיר בידו רק חלק מקולת המעיין: אין צריך שיעור, אך הטהרה כשרה רק כשהמים עומדים במקומם.